הגנון של ינון

הגנון של ינון
הגנון של ינון

ידידיה מאיר קרא לנתניהו ״האיש שבחרה ההשגחה העליונה״. תחשבו על זה. אלוהים יושב, בורא את השמיים, את הארץ, כוכבים, ואז אומר: ״טוב, עכשיו צריך מישהו שיסדר ג׳ובים לדודי אמסלם ויפרק את החברה הישראלית. איפה ביבי?

יש משהו פואטי באיש תקשורת שמסביר שגיוס חרדים מסוכן כי הם יצאו חילונים. זה כמו שף שיגיד לכם לא להיכנס למטבח שלו כי האוכל שם רעיל. אם הצבא כל כך משחית, איך אתה יצאת כל כך צדיק, ידידיה? או שאולי באמת לא יצאת.

נועם פתחי הוא איש שמדבר אהבה ומשדר שנאה. הוא אומר ״הכל מימין, הכל מאהבה גדולה״, רגע לפני שהוא מסביר למה חצי מהעם בוגד שצריך לדרוס אותו עם רכב מסחרי.

סאטירה, על פי נועם פתחי, היא שכפ״ץ קסמים . ירית על מישהו? ״זו סאטירה". הוצאת דיבה? "זו סאטירה". אם פתחי ישדוד בנק, הוא יאמר לפקיד שזה פיילוט לתוכנית לייט-נייט סאטירית.

כשיותם זמרי קרא לציבור הרחב לא לציית להחלטות בג״ץ, הוא כנראה שכח פרט אחד קטן: אם המוסדות יקרסו ומלחמת אזרחים תפרוץ, לא יישאר שום משרד ממשלתי שיוכל להעביר לו 19 אלף שקל על קמפיינים, כמו שקיבל מהממשלה.

״אין לי בעיה להיות שופר״, הוא הכריז בראיון בגאווה גלויה ונטולת התנצלויות. לפחות הוא אותנטי כשהוא מודה בפה מלא שהקול שבוקע מגרונו שייך בכלל למישהו אחר שנושף בו.

הארכיון לא שוכח
יותם זמרי | שם פס על בג״ץ
כשדיבר על בית המשפט העליון, לא הסתפק בביקורת - אלא קרא להתעלמות גלויה מפסיקות בג״ץ: "צריך להתעלם מבג״ץ, צריך לשים פס על בג״ץ."
X / ברק סרי, 8.3.2025
נועם פתחי | דורס את מי שמפריע
בדיון על פסיקת בג״ץ סביב הפרדה מגדרית בהקפות שמחת תורה, בחר בשפה כוחנית במיוחד: "הטיעון צריך להיות מי שואל אתכם?... פשוט לדרוס את מי שמפריע, לבוא בהמוניכם לאיפה שאתם רוצים..."
פייסבוק
ידידיה מאיר | מטיף לפולחן אישיות
את היחס שלו לנתניהו ניסח במונחים כמעט משיחיים: "אני לא ביביסט, אני אלוקיסט. בעיני הוא שליח ההשגחה העליונה לנווט את מדינת ישראל."
הידברות, 21.2.2021
הפטריוטים בעיני עצמם - פתחי, זמרי, ידידיה מאיר

ינון מגל הצליח להקיף את עצמו באנשי תקשורת לשעבר, פרסומאים, סאטיריקנים, להושיב אותם בפאנל של תוכנית הדגל של ערוץ 14 - הפטריוטים - ולאפשר להם להפיץ כל דבר שקר, קונספירציה, פייקים, הכפשות, הסתה, וביוש של נושאי משרה, עובדי ציבור, אנשי מערכת אכיפת החוק, אנשי מערכת המשפט, שמאלנים, אופוזיציה, תקשורת מיינסטרים, ומזדמנים שלא מחזיקים בעמדות ימין-משיחי-הערצה לנתניהו המנהיג העליון, שאין דומה לו, שהוא כמעט בדרגה של אל.

הנה שלושה מחברי הפאנל הקבועים.

אחד - ידידיה מאיר - שגדל בערוגות הציונות הדתית (לפני שצמד המילים הזה הפך לשם של מפלגה) נצר למשפחה בעלת שם משני צדדיו, שפעם היה לו חוש הומור וכישורים סאטיריים שדיברו לציבור רחב עד שמכר את כישוריו בעבור נזיד כיסא בערוץ 14.

שני - יותם זמרי - קופירייטר מצליח בתחום הפרסום, שעל שמו רשום אחד הקמפיינים הזכורים והמוצלחים בשנים האחרונות (קמפיין תשעה מיליון לחברת ביטוח), שהיו לו עמדות בתחנות רדיו, אבל המיר את עצמו לפאנליסט בערוץ 14.

שלישי - נועם פתחי.

ידידיה מאיר: הפוליטיקאי שלא נכנס לפוליטיקה

  • ידידיה מאיר נשוי לסיון רהב-מאיר והשניים נחשבו במשך שנים Power Couple של עולם התקשורת.
  • לשניים יש תוכנית זוגית משותפת בגלי צה״ל - סוף שבוע זוגי.
  • הוא התחיל בביטאון הצבאי ״במחנה״ המשיך בגלי צה״ל, בעיתון הארץ, וסיים בערוץ 14.
  • הוא נצר למשפחה קוק (מותג בציונות הדתית) וסבו מצד אביו היה מנכ״ל בנק המזרחי, שהיה בעבר הבנק של הציונות הדתית.
  • הוא בוגר מוסדות של הציונות הדתית - אבל אין לו תעודת בגרות.
  • הוא קיבל הצעה להצטרף לרשימה של אלי ישי כדי להיכנס לכנסת. ובאותו זמן רעייתו, סיון רהב, קיבלה הצעה לשיריון ברשימת הבית היהודי. שתי מפלגות שהמשותף ביניהן הוא העליונות היהודית על סטרואידים.
  • כבר מ-2003 הוא מרבה להתבטא נגד מערכת המשפט.

במשך כמה שנים הם נחשבו ל-Power Couple של התקשורת הישראלית. הוא, ידידיה מאיר - ששירת בביטאון הצבאי ״במחנה״ ואחר כך החזיק עמדות שונות והגיש תוכניות שונות בערוצי רדיו - גלי צה״ל, עיתון הארץ, רדיו אזורי וכלי תקשורת נוספים - והיא, סיון רהב-מאיר, רעייתו - במשך שנים מגישה בכירה בחדשות 12, גלי צה״ל וטור קבוע במוסף השבועי של ידיעות אחרונות. מוטת ההשפעה שלהם הייתה עצומה.

לימים סיון רהב פרשה מחדשות 12 לטובת עיסוקיה בתחום הדת והפצת הזרם החב״די בקרב בנות ישראל וכמובן הרצאות על פרשת השבוע, והוא עשה את כל הדרך מהמיינסטרים התקשורתי עד שהתיישב על כיסא הפאנליסט בערוץ 14, בחיקו החמים של מחנה השקרים, הקונספירציות והפייקים.

מאיר נולד בירושלים ב־1976 למשפחה בעלת ייחוס רבני וציבורי לא מבוטל: מצד אמו נצר למשפחת קוק, וסבו שהיה מנכ״ל בנק המזרחי (המכלול: ידידיה מאיר). הוא גדל במושב גמזו, הבכור מבין 11 ילדים. אביו היה רב היישוב והאם, זיוה מאיר, הפכה לדמות חינוכית מוכרת (Ynet: זיוה מאיר). הוא בוגר מוסדות דתיים־לאומיים וחרדיים; ואמר על עצמו: “אין לי תעודת בגרות, כי נזרקתי מהישיבה בכיתה י"א” (Ynet: אשת חיל).

את שירותו הצבאי עשה בביטאון ״במחנה״, ועם שחרורו מצא עצמו בתקשורת. ביחד עם קובי אריאלי ייסד (בשנת 2000) את המדור הסאטירי “אפעס” בהארץ, ואחר כך בידיעות אחרונות (גלי צה"ל: ידידיה מאיר אפעס טלוויזיה).

ב־2003 נישא לסיון רהב, חוזרת בתשובה, שכבר הצליחה למתג את עצמה. השניים הפכו, כאמור, למותג בפני עצמו, ואף מגישים במשך שנים תוכנית משותפת בגלי צה״ל. הבולטות התקשורתית, שחלק מהביקורת עליהם טענה שהם עוסקים בהטפה לחזרה בתשובה (שלא לומר מסיונריות יהודית - בינואר 2026, כשארגון מחאה דרש להפסיק את העסקתו בגלי צה"ל בעקבות דבריו ב“הפטריוטים” נגד גיוס חרדים. מאיר צוטט כאומר: “כשאתה שולח אנשים לצבא אתה לוקח סיכון לדורות... אתם יכולים להיכנס לצבא חרדים ולצאת לא שומרי שבת”. מתנגדיו שאלו כיצד אדם שמביע עמדה כזו משדר בתחנה צבאית (ישראל היום: הדרישה להשעותו).) והם קיבלו הצעות להשתלב בפוליטיקה. ב־2015 היא קיבלה הצעה לשריון בבית היהודי, והוא קיבל הצעה מאלי ישי. איך לומר: שתי מפלגות שמקדמות עליונות יהודית על סטרואידים. “היו כבר ימים שבהם הסתובבנו בבית אחד כחברי כנסת ממפלגות מתחרות. אבל בסופו של דבר שנינו נשארים בעזרת השם בתקשורת” (N12/גלובס: הזוג מסרב לפוליטיקה).

מאיר מרבה להתגולל על מערכת המשפט, כבר ב־2003, כתב על בית המשפט: “חצי מוסר + רחשי לב שמאלניים קטנים כאלה + חוק יבש כצנון” (Ynet: חצי־המוסר של חשין). כעבור שנים, כשאהרן ברק דיבר על בית המשפט כעל “משפחה”, מאיר השיב: “נשמע קצת כמו מאפיה. לה פמיליה” (ערוץ 7: משפחה שכזאת). ב־2022 כבר כתב כי “מערכת המשפט רודפת את כל מי שמנסה לבקר אותה” (הידברות: ברק ונתניהו), ובהמשך תיאר שופטים, פרקליטים ויועצים משפטיים כ“אנשים לא ראויים, עם עולם ערכים מעוות ומוסר כפול” (הידברות: מערכת המשפט). זו אינה ביקורת מוסדית קרירה; זו התקפה רעיונית כוללת, כמעט תיאולוגית.

גם בנושאי דת ומדינה מאיר אינו מתאמץ לעגל פינות. אחרי החלטת בג"ץ בנושא גיור רפורמי וקונסרבטיבי, הוא כתב בבוז על “גיור־דמה” (הידברות: הרפורמים והקונסרבטיבים).

מאיר הודה לא אחת שהוא מעריץ את נתניהו: ב־2018: “אני מעריץ של ביבי. פשוט מעריץ את הבנאדם” (הידברות: אני מעריץ של ביבי). אחרי ניצחון הימין ב־2022 תיאר את נתניהו כ“האיש שבחרה ההשגחה העליונה לעמוד בפרץ” (ערוץ 7: עם הנצח).

בימי המחאה נגד הרפורמה המשפטית, מאיר היה בין הקולות שלא ראו בה מחאה אזרחית אלא מלחמה של מחנה מובס “היריב המובס ממשיך לירות אש תופת” (הידברות: כאוס), ושלל כל קריאה להידברות: “קריאות מרגשות כאלה להידברות הן בעצם עוד זרוע במאבק של השמאל בדמוקרטיה” (ערוץ 7: פרוטקשן). על “אחים לנשק”: “מבעירי המדינה בשנה שקדמה ל־7 באוקטובר” (ערוץ 7: ורודפהו).

ידידיה מאיר אינו מעניין כשלעצמו. הוא מעניין רק כחלק ממנגנון הרעל שהתגבש בערוץ 14.

נועם פתחי

  • פתחי הוא פירסומאי, שאחראי, בין השאר, על כמה קמפיינים מצליחים כמו ביטוח 9 מיליון, למשל.
  • לדבריו הציעו לו מקום גבוה בליכוד, אבל זה לא התאים לו.
  • הוא נתבע בסידרה של תביעות דיבה, ונאלץ להתנצל בפני אייל ברקוביץ, לשלם לרביב דרוקר, ונתבע גם על ידי גיא פלג.
  • הוא תומך בנתניהו, אבל לא מהסס גם לבקר אותו. הכול, מימין, כמובן, ומאהבה גדולה.
  • הוא והצמד שלו יותם זמרי עברו מהפרסום והפופולאריות של פייסבוק הישר למחוזות הלאומיים של הימין הלאומי-לאומני וקיבלו תוכנית רדיו, ומשם הישר לכיסא הפאנליסטים ב״פטריוטים״.
  • הוא נולד לאבא שאותו הגדיר ״עיראקי כמו שכתוב בספר״ ואמא חולת כליות, שבזמן שירותו הצבאי נאלץ לסייע בפרנסת המשפחה.
  • הוא אמר: ״בענף הפרסום בתל אביב, אם היית אומר דברים כאלו היו מסתכלים עליך כמו על בבון״.

נועם פתחי לא נכנס לפוליטיקה. הפוליטיקה נכנסה אליו לאולפן

נועם פתחי ויותם זמרי הם שני הפאנליסטים הוותיקים ביותר בתוכנית הדגל של ערוץ 14, הפטריוטים. הם הצליחו לשרוד בתוכנית יותר מעשור. פתחי הוא מסוג הדמויות שמסבירות את ישראל של העשור האחרון טוב יותר מעוד נאום במליאה, או משרה של שר או מנכ״ל משרד ממשלתי. בראיון לערוץ 14 אמר שהצעות להיכנס לליכוד - “באחת ממערכות הבחירות, אפילו במיקום עם סיכוי גבוה” - לא התאימו לו. “זה פחות אני”. פתחי העדיף להישאר על כיסא הפאנליסט ולעיתים חטף אש, לא רק מטאפורית.

הוא גדל ברחובות. את אביו, ממוצא עיראקי, תיאר “עיראקי כמו שכתוב בספר”. אמו התמודדה עם מחלת כליות. בזמן השירות הצבאי נאלץ לסייע בכלכלת המשפחה, ובלילות ניהל ברים. אחרי השירות מכר יהלומים בארצות הברית, חנות אחרי חנות.

כמו עמיתו, זמרי, גם פתחי הוא איש פרסום. כמה מהקמפיינים המצליחים ביותר רשומים על שמו, כמו “אשר” של הבנק הבינלאומי, “שוקה” של 9 מיליון. בראיון ל־ICE סיפר ש“תמיד רציתי להיות קופירייטר־פרסומאי”, אך גם חשף את מה שיהפוך בהמשך למנוע הקריירה הציבורית שלו: התחושה שהימין בתל אביב הוא כמעט סטייה חברתית. “בענף הפרסום בתל אביב, אם היית אומר דברים כאלו היו מסתכלים עליך כמו על בבון”, אמר.

הפרסום לימד אותו לתמצת עולם מורכב למשפט אחד. לפעמים זה מבריק, לפעמים זה מסוכן, ולעיתים זה בדיוק אותו הדבר. קמפיין “שוקה”, למשל, היה הצלחה תרבותית ומסחרית, אבל גם ספג מכה משפטית: ב־2016 הורה בית המשפט המחוזי להסירו וחייב את ביטוח ישיר בהוצאות של מאות אלפי שקלים, לאחר שנקבע כי הקמפיין פגע בסוכני הביטוח.

זמן קצר לאחר מכן גם יחסיו של פתחי עם גליקמן שמיר סמסונוב הסתיימו בטונים צורמים ותביעה מצדו על זכויות ופיצויים.

הפוסטים שלו בפייסבוק היו פופולריים והניבו עוקבים רבים, ואז, ב־2016 עשה פתחי את המעבר המתבקש, מפייסבוק לרדיו. יחד עם יותם זמרי הוא קיבל בגלי ישראל וברדיו דרום את המשבצת של אראל סג"ל. ההבטחה הייתה לתת במה לקולות שאינם נשמעים, כלומר לקולות שנשמעים היטב ברשת אבל עדיין רצו מיקרופון ממוסד.

משם הדרך לערוץ 14 הייתה טבעית: פאנליסט ב“הפטריוטים”, פרשן, ולבסוף מגיש “פתחי את שי” לצד שי גולדשטיין, תוכנית לייט־נייט שעלתה במרץ 2024.

לפתחי תחושת שליחות: “אני בא לעשות צדק בתקשורת שכמעט כולה שמאלנית”, אמר ב־2024. זה משפט מפתח: לא “לאזן”, לא “לשאול שאלות”, אלא “לעשות צדק”.

בערוץ 14 המשפט הזה משתלב היטב באתוס הרחב: הערוץ כמעין מוסד תיקון היסטורי למחנה שמרגיש שנים כי מדברים עליו, אך לא מפיו. מבחינת רייטינג, המהלך אינו זניח. ב־2024 דווח כי “הפטריוטים” התחזקה משמעותית, ו“פתחי את שי” רשמה נתוני צפייה נאים ללייט־נייט.

גם מי שסולד מן הערוץ אינו יכול להתעלם מכך שנוצר שם כוח תקשורתי אמיתי, מבוסס בעיקר על תיאוריות קונספירציה ושקרים.

פתחי לא היסס להיות פרובוקטיבי. באפריל 2024, במסגרת אייטם עם אקדח צעצוע, דווח כי אמר לנטלי דדון: “תחשבי שאת רואה שם את שקמה ברסלר”.

ביולי 2025 הגיעה סערת “צילומי הרנטגן” של היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה ושל אביעד גליקמן, קטע שספג גינויים חריפים מארגון הפרקליטים ואיגוד המשפטנים.

פתחי השיב כהרגלו בהיפוך מראה: “השמאל יכול לרדת על נתניהו בלי חשבון, אבל כשרואים צילום רנטגן - זו הסתה לרצח”; ובהמשך: “גם לנו מותר להעביר ביקורת, גם מהימין. זה לא פשע, זו סאטירה”.

כמו רבים במחוזות השקרים והקונספירציות, גם פתחי מרבה להשתמש בעמדה קורבנית, בגזלייטינג ווטאבאוטיזם: להם מותר, לנו אסור. הבעיה היא שסאטירה אינה כרטיס פטור, לא משכל ישר ולא מאחריות. בדו"ח ביקורתי של “העין השביעית” על ערוץ 14 צוטטה אמירה של פתחי ב“הפטריוטים” מ־2023: “פשוט לדרוס את מי שמפריע”, בהקשר הקפות שמחת תורה בתל אביב.

לעיתים גם בתי המשפט משחקים תפקיד, כשיש מי שתובע בגין השקרים. ב־2022 התנצל פתחי בפני אייל ברקוביץ' לאחר תביעת לשון הרע, וכתב כי ציוץ חריף שפרסם “נכתב בכעס” וכי הוא מבקש סליחה.

ב־2025 חויבו יעקב ברדוגו, פתחי, יותם זמרי ותחנות הרדיו בפיצוי לרביב דרוקר בגין לשון הרע; בית המשפט קבע כי פתחי וזמרי לא תיארו כראוי את מה שדרוקר באמת כתב.

ובדצמבר 2025 דווח כי גיא פלג וחדשות 12 הגישו תביעות נגדו ונגד אחרים בעקבות פרסומים שכינו דיווח של פלג “עלילת דם”.

יחסו לנתניהו מורכב פחות מכפי שהוא מנסה לעיתים להציג, אך מורכב יותר מכפי שמבקריו טוענים. פתחי דיבר בעבר על נתניהו כ“המנהיג האהוב בישראל”, והגדיר את עצמו כמי שמחויב להשמיע את קול המחנה הלאומי ותומכי נתניהו. מנגד, ביולי 2025 אמר ב“הפטריוטים” כי אם נתניהו לא “גומר את חמאס בעזה”, הציבור לא ייתן לו את הקרדיט, והוסיף: “יצאת למלחמה - תנצח”; אחרת, “נתניהו גמר עם החיים הפוליטיים”.

זו לא מרדנות אידיאולוגית, אלא נאמנות מותנית: נתניהו רצוי כל עוד הוא מספק למחנה ניצחון, או לפחות תחושה משכנעת שלו.

בסופו של דבר, פתחי הוא לא תקלה בשידור אלא תוצר מובהק של זמנו. הוא מחבר בין חרדה מעמדית, כישרון פרסומי, לשון חדה, זעם מחנאי וערוץ שמבקש להיות לא רק אלטרנטיבה אלא תשובת־נגד, בלי לבחול בהפצת קונספירציות, לעיתים דיבה ולעיתים ״רק״ בוטות רדיקלית. הוא יודע לזהות צביעות אצל יריביו, ולעיתים מפספס אותה כשהיא יושבת אצלו באולפן. הוא מדבר בשם ציבור שמרגיש שנים מושתק, אך לא תמיד שואל אם השחרור מן ההשתקה מחייב לצעוק עד שהזכוכיות רועדות.

ערוץ 14 נתן לפתחי בית. פתחי נתן לערוץ את מה שהוא יודע לתת: משפטים שננעצים, נאמנות מחנאית, ופאנץ' שמגיע רגע לפני הבלם.

יותם זמרי

  • נולד בעפולה וגדל בצל הפיגועים שאחרי הסכם אוסלו, שם התגבשה תפיסת עולמו.
  • לא מגדיר עצמו עיתונאי, אבל כפאנליסט קבוע ב״פטריוטים״ הוא משפיע יותר מהרבה עיתונאים.
  • איש פרסום שהפך לאיש רדיו, איש רשת שהפך לפאנליסט, סאטיריקן שהפך לשחקן פוליטי.
  • למד קופירייטינג ופרסום, עובד במשרד פרסום, יודע לכתוב ולייצר משפטי מחץ.
  • אמר: אין לי בעייה להיות שופר של רעיונות שאני מאמין בהם, זה היה בנט בעבר, ועכשיו נתניהו וסמוטריץ.
  • לא תמיד מקפיד על גילוי נאות, גם לא כאשר קיבל אלפי שקלים מתקציב הפרסום הממשלתי עבור כתיבת תסריט.
  • בפאנל בתוכנית ״הפטריוטים״ כינה את נשיא העליון יצחק עמית “מאדאם שמנהל בית בושת” ואת השופט נועם סולברג “נזירה שחיה בבית בושת”.
  • קרא לא לציית לבג״ץ.

יותם זמרי: האיש שלא נבחר לשום תפקיד, אבל קיבל כיסא בשורה הראשונה על האוזן של מקבלי ההחלטות

יש בישראל לא מעט אנשים שמחזיקים בכוח פוליטי-משפיע בלי לעבור פריימריז, בלי להישבע אמונים בכנסת ובלי לשבת בקבינט. יותם זמרי הוא אחד מהם. הוא איש תקשורת, פובליציסט, קופירייטר, שדרן וסאטיריקן. לא שר, לא חבר כנסת, לא מנכ"ל משרד ממשלתי. ובכל זאת, בעשור האחרון הוא לא רק אחד הקולות המזוהים ביותר עם הימין, הוא גם משפיע על מקבלי ההחלטות. המגפון של זמרי רחב: הוא מופיע מדי יום ברדיו, בתוכנית היוקרה של ערוץ 14 ״הפטריוטים״, הוא פעיל ברשתות החברתיות - יש לו קרוב למאתיים אלף עוקבים בטוויטר בלבד - ודבריו זוכים לתהודה ותפוצה רחבה.

הוא נולד וגדל בעפולה. החניכה הפוליטית שלו לא הייתה באמצעות ספרים, אלא, כפי שהוא מספר, בשנות אוסלו, בעיר שחוותה פיגועים, ושבה יש גרעין ימני קיצוני וגזעני במיוחד. כך סיפר בראיון לערוץ 7. לדבריו גדל בבית ליברלי, עם פוסטרים של אביב גפן וסטיקרים של “די לכפייה הדתית”.

ואז הוא התפכח: “גדלתי לתוך אוסלו בשנות ה־90, לאט לאט ראיתי את המציאות והבנתי שהתקשורת עובדת עליי”.

וכמי שגדל בעפולה, זמרי יכול בקלות למכור את עצמו כמישהו שבא מהעם, מהפריפריה, מהחוויה הביטחונית. אביו, אחאב זמרי ז"ל, היה לדבריו “האדם שהכי השפיע עליי בחיים”. זמרי למד הנדסאות אלקטרוניקה ושירת בחיל האוויר, והפך את הנסיון הזה לבדיחה קבועה: “אני הנדסאי אלקטרוניקה שלא יודע להחליף נורה”.

הפרסום האישי התחיל זמן קצר אחרי השחרור, הוא למד פרסום (קופירייטינג), עבד במשרד פרסום והחל לצבור אהדה בפייסבוק. היה לו קול חד, מצחיק, מחנאי, בלי התנצלות. אחד הסטטוסים (22.6.2014) שהובאו אז המחיש את הסגנון:

ידיעות אחרונות: מחבל עם רימון חדר מעזה.

ישראל היום: מחבל עם רימון חדר מעזה.

מקור ראשון: מחבל עם רימון חדר מעזה.

מעריב: מחבל עם רימון חדר מעזה.

פוסט: מחבל עם רימון חדר מעזה.

הארץ: יאללה תרגיעו, כולה פרי.

מכאן הדרך לרדיו הייתה קצרה. ב־2016 קיבלו זמרי ונועם פתחי תוכנית יומית בגלי ישראל וברדיו דרום. “אנחנו לא מנסים להביא את הפייסבוק לרדיו אלא את הלך הרוח של מה שקורה בפייסבוק”, הסביר זמרי אז בישראל היום . “פתחי וזמרי בעם” הייתה ניסיון להפוך את הטון של הרשת - מהיר, בוטה, קהילתי, לעיתים חסר בלמים - לתוכנית רדיו יומית. שנתיים אחר כך זכתה התוכנית בפרס אגודת העיתונאים תל אביב לתוכנית מלל שאינה אקטואליה, בנימוק שהיא משדרת “בגובה העיניים” ו“בלי כפפות ובלי פוליטיקלי קורקט”.

אחר כך הגיע ערוץ 14, או בשמו הקודם ערוץ 20, ושם מצא זמרי את ביתו הטבעי ומאז הוא חלק מ“הפטריוטים”, ולעיתים משמש מגיש-מחליף.

לזמרי יש יכולת לנסח את רעיונות הימין באופן מדויק, והוא גאה בזה, לדבריו: “אין לי בעיה להיות שופר של רעיונות שאני מאמין בהם. אם זה היה בנט בעבר ואם זה סמוטריץ' היום”. הביוגרפיה הפוליטית של זמרי כוללת גם אהבה נכזבת לנפתלי בנט ואיילת שקד, איתם היה מזוהה בעבר. אחרי הקמת ממשלת בנט־לפיד, היחסים התהפכו. “אני לא אסלח להם. גם לא אענה לטלפונים”, אמר ב־2021. בהמשך אף כינה את בנט “שקרן” ו“נוכל”, ושיקף דעה בימין, שראתה בהקמת ממשלת השינוי בגידה במצביעים.

עם נתניהו הסיפור מורכב יותר. זמרי הצהיר שלא הצביע לו בעבר, אבל בהמשך הדרך נשא בגאון את התווית “ביביסט”. “זה מצחיק אותי שביביסט זה כאילו עלבון”, אמר בראיון לוואלה, וטען כי הכינוי משמש לעיתים דרך מנומסת לומר “בהמי, מתלהם, קיצוני, מזרחי, פאשיסט” . לדבריו, הוא יודע גם לבקר את נתניהו. כך עשה, למשל, כשטראמפ אילץ את נתניהו להתנצל בפני שליט קטאר על ההפצצות הישראליות שם. התנצלות שזמרי הגדיר כדבר ש“גרם לי לרצות להקיא”. אבל ביקורת על נתניהו היא נדירה מאוד.

מעמדו של זמרי - עיתונאי? פובליציסט? פעיל פוליטי? - עלה בתחקיר של “העין השביעית” שחשף תשלום של 19 אלף ש״ח לזמרי ופתחי מלשכת הפרסום הממשלתית בשנים 2020–2021 ובתחילת 2024, עבור מה שתואר כ“קופי תסריט - חרבות ברזל”. כשנשאל מה היה חלקו בפרויקט, השיב: “תזכיר לי אתה, אני לא יודע איזה פרויקט זה”. על עצם העניין אמר: “קודם כל אני פרסומאי בתפקידי”, והוסיף: “אין שום קשר לממשלה, זה רעיונות קריאייטיביים”. התחקיר חשף, למעשה, שלא די שערוץ 14 מקבל נתחים מעוגת הפרסום הממשלתית, אלא שגם הטאלנטים של הערוץ זוכים לתשלומים מפנקים. זמרי ופתחי טענו שאינם רואים עצמם כעיתונאים. אולי. יחד עם זאת, גילוי נאות, אתיקה בסיסית, בוודאי נדרשו כאן לטובת זכות הציבור לדעת.

הסגנון של זמרי היה משתלח עוד לפני שהחל לפקוד את המסך של ערוץ 14.

במלחמה הטון החריף. לסרטון של עקורים מעזה, הוסיף את המילה “תענוג”. על דובר חמאס אבו עוביידה כתב כי “זו המשכורת הכי מיותרת בעולם... יש לכם מספיק בארץ”, והפך את הוויכוח על עסקת חטופים או על הפסקת אש למבחן נאמנות כמעט מוחלט.

אך זמרי, כמו שאר מובילי הדעה בימין, התרכז במערכת המשפט. וקבע ב“הפטריוטים” ש“צריך להתעלם מבג"ץ, צריך לשים פס על בג"ץ”; במקרה אחר, סביב מינוי ראש השב"כ, השיב לשאלה אם לא לציית: “ברור שלא לציית!” (לבג״ץ). בציטוט נוסף שיוחס לו בעתירה נגד ערוץ 14 נאמר: “אני לא מפחד ממלחמת אזרחים... עם כל הכבוד, הטנקים לא בצד שלהם” . הוא גם כינה את נשיא העליון יצחק עמית “מאדאם שמנהל בית בושת” ואת השופט נועם סולברג “נזירה שחיה בבית בושת”. כאן כבר קשה להסתתר מאחורי המילה “פאנל”. זו שפה שמבקשת לערער לא רק על החלטות, אלא על הלגיטימיות של מוסדות.

המערכת המשפטית פגשה את זמרי בתביעת הדיבה של רביב דרוקר נגד יעקב ברדוגו, פתחי, זמרי ותחנות הרדיו. בית משפט השלום קבע שם כי בשידור יוחסו לדרוקר דברים שלא כתב וכי המאזינים לא יכלו להבין מהי עובדה ומהי דעה. הנתבעים חויבו בפיצוי כולל של 150 אלף שקל, כאשר קבוצת פתחי־זמרי־גלי ישראל־רדיו דרום חויבה ב־50 אלף שקל; בהמשך הוגש ערעור.

זמרי הוא ביטוי אותנטי לתקופה. איש פרסום שהפך לאיש רדיו, איש רשת שהפך לפאנליסט, סאטיריקן שהפך לשחקן פוליטי, ומי שאומר שאינו עיתונאי אך משפיע על סדר היום יותר מלא מעט עיתונאים. הוא לא ממנה נציבים, לא מפטר רמטכ"לים ולא יושב בישיבות ממשלה. אבל הוא משתתף ביצירת האקלים שבו מינויים הופכים למבחני נאמנות, שופטים לאויבים, עיתונאים ל“מחנה כניעה”, וכל מוסד שאינו מתיישר עם המחנה מסומן כחלק מן הבעיה.