אלמוג כהן

יש משהו נוגע ללב באופן שבו אלמוג כהן מחפש מרגלים. זה מזכיר ילד קטן שמחפש מפלצות מתחת למיטה, רק שבמקרה שלו המפלצת היא קונספירציה שהוא המציא, המיטה היא אולפן ערוץ 14, והחברים הדמיוניים שלו הם ״בכירים במערכת הביטחון״ שרק הוא שומע.

הוא אמר על אחמד טיבי שלא היה נותן לו לטפל בכלב שלו. זה מעניין, כי בהתחשב בקולות שהוא משמיע במליאה- ״ברה, ברה״ וקריאות עדר, לא ברור אם אלמוג כהן מבדיל בין הכלב שלו, החברים שלו לסיעה, או הדמות שנשקפת אליו במראה כשהוא מצחצח שיניים בבוקר.

האובססיה ל״מרגל מהדרום״ היא יצירת מופת של ספרות בדיונית. אלמוג כהן כתב את העלילה תוך כדי תנועה בטוויטר. יום אחד זה קצין מאחים לנשק, יום אחד זה יאיר גולן, יום אחד זה השב״כ. העובדות לא משנות, העיקר שיש לו צ׳יזבט לספר ליד המדורה בערוץ 14.

הוא טוען שהשופטים לא מייצגים את האוכלוסייה כי ״לא מצאו מרוקאי״. מעניין אם אלמוג בדק פעם את רשימת השופטים, או שהוא פשוט מניח שכל מי שלא צועק בשידור חי הוא אשכנזי חשוד.

הוא כינה את היועמ״שית ״ראש ארגון פשיעה״. זה מצחיק, כי כשאלמוג וחבריו פורצים לבסיסים, מאיימים על שופטים ומקימים מיליציות, זה נשמע הרבה יותר כמו ״הסנדק״ מאשר חוות דעת משפטית של גלי בהרב-מיארה.

בסופו של יום, אלמוג כהן הוא דמות טראגית. הוא רוצה להיות מנהיג, אבל הוא כלוא בתוך פרסונה של טרול אינטרנט. הוא צועק כדי שישמעו אותו, אבל מרוב רעש אף אחד כבר לא מקשיב למילים, רק מחכים לראות מתי הוא שוב יעשה קולות של עז.