גדעון סער
גדעון סער הוא החלקיק היחיד בטבע שמסוגל להימצא בשני מצבי צבירה הפוכים בו-זמנית, ועדיין לשכנע אתכם שהוא הדבר הכי יציב בחדר. הוא האיש שגורם לשבשבת להיראות כמו עמוד בטון יצוק.
סער טוען שהוא ונתניהו ״רואים עין בעין את המציאות הביטחונית״. זה כנראה נכון. שניהם רואים מציאות שבה ההישרדות הפוליטית שלהם חשובה יותר מכל דבר אחר.
גדעון סער הוא ״ליברל״ שרוצה לסגור לך את המרכול בשבת. הוא "ממלכתי" שחובר לכוחות הכי כאוטיים בפוליטיקה הישראלית. הוא תומך בלגליזציה של קנאביס, אולי מתוך תקווה שאם כולנו נהיה מסטולים, לא נשים לב לזיגזגים שלו.
ארוחות שישי אצל משפחת סער בטח נראות כמו עימות טלוויזיוני שלא עבר עריכה: אלונה זורקת עקיצה על חוק הגיוס, גאולה מנסה לראיין את גדעון על למה הוא שוב התהפך, וגדעון בטח עסוק בלהפריד בשר וחלב בצלחת, כי הוא מתחזק עכשיו, וזה קורץ לבייס.
סער הוא לא אופורטיוניסט, זו מילה גסה מדי. הוא פשוט ״ממלכתי״. ובשפה של סער, ״ממלכתיות״ היא היכולת להגיד משפט והיפוכו בטווח של שנתיים, ועדיין להישמע כאילו אתה מקריא את מגילת העצמאות.
בסופו של יום, גדעון סער הוא הפוליטיקאי המושלם לעידן הפוסט-אמת. הוא לא מחויב למילה שלו, הוא מחויב ליעד שלו. הוא עורך דין מבריק שמייצג לקוח אחד בלבד: את עצמו. הוא יטען בלהט בעד התביעה, ורגע אחרי זה יסגור עסקת טיעון עם ההגנה, ואז ימנה את עצמו לשופט.
גדעון סער מקדם בבוקר סיורים בחברון, בערב מתקלט בבר תל אביבי, ובלילה שומר בשר וחלב. גדעון סער הוא לא פוליטיקאי, הוא אלגוריתם מבולבל של נטפליקס שמנסה לקלוע לטעם של כולם ובסוף יוצא סרט שאף אחד לא רוצה לראות.
התחייה, הליכוד, תקווה חדשה, המחנה הממלכתי, הימין הממלכתי, ושוב הליכוד.
גדעון סער החליף יותר מסגרות פוליטיות מאשר דיג'יי מחליף שירים בחתונה. ובסוף הוא תמיד חוזר לאקסית המיתולוגית שמתעללת בו.
גדעון סער יזם את ״חוק האזיקים״ כדי לשמור על כבודם של עצורים. זה אירוני, כי הוא אזק את עצמו לנתניהו וזרק את המפתח לים.