אבישי בן חיים

אבישי בן חיים - שד עדתי
הקדוש המעונה

אבישי בן חיים הוא האדם היחיד שמצליח להסביר למה העובדה שאתה לא מוצא חניה בתל אביב היא בעצם מזימה של מפא״י משנת 1952 שנועדה לדכא את המזרחים.

פעם אבישי בן חיים היה כתב חרדים שעושה עבודת שטח. היום הוא כתב ״ישראל השנייה״ שעושה עבודת אלילים, רק שהאל הפעם לובש חליפה כחולה, מעשן סיגר, וגר בקיסריה.

כשאבישי בן חיים אומר ״אני אובייקטיבי״ הוא בעצם מתכוון ל-״אני הולך להגיד את מה שכולם יודעים שאני הולך להגיד, רק בקול יותר סמכותי״.

אומרים שאבישי בן חיים התחיל את הדרך כעיתונאי רציני. אומרים גם שהשמש זורחת במערב, אבל בשני המקרים הראיות לא משהו.

התזה של ״ישראל השנייה״ היא גאונית: היא מאפשרת לך להיות גם המבקר הכי חריף של המערכת וגם האדם הכי נהנה מהפירות שלה באולפנים.

אבישי בן חיים הוא ההוכחה לכך שדוקטורט הוא לא תעודת יושר אינטלקטואלי, אלא רק רישיון להשתמש במילים מסובכות כדי להגיד דברים לא נכונים.

הארכיון לא שוכח
מתחנף לנתניהו וליאיר↙
לאחר שיאיר נתניהו הודה לו על תמיכתו, השיב: "הלוואי והייתי ראוי לתודה הזו. לא עשיתי מספיק. אתה בטח לא צריך להודות לי. אבא שלך והמאבק למען אבא שלך הוא שלנו לא פחות משלך."
זמן ישראל, 09.04.2021
מתעלם מאלימות יהודים↙
בהתייחסו לאירוע בבורקה, שבו נהרג פלסטיני במהלך עימות עם מתנחלים, אמר: "לא היה אירוע... אין פה רצח. מדובר בקטטת רועים שהסתבכה."
אינסטגרם
ממציא תיאוריות↙
על ממשלת בנט אמר: "בנט הוא שמאל, ולא סתם שמאל - שמאל קיצוני... זו ממשלה שמקבצת את האליטות הישראליות עם התנועה האסלאמית כדי להדיר את רוב העם היהודי."
אינסטגרם
אבישי בן־חיים: האיש שהפך סיקור לתיאוריה, ותיאוריה למחנה
  • יש לו דוקטורט במחשבת ישראל. הוציא ספר על הרב שך וגם על הרב עובדיה יוסף.
  • הוא העיד על עצמו שהוא מאוהב בש״ס.
  • הוא קיבל את הראיון הראשון עם אריה דרעי עם שחרורו מהכלא ב-2002.
  • טען: שיניתי את דעתי על נתניהו. אני חושב שהוא אחד המנהיגים הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי בכלל ושיש לנו משימה קדושה לשמור עליו ולהגן עליו כמו שלא יכלו בדור הקודם להגן על בגין.
  • הוא נחקר במשטרה בחשד שביים טקס פולסא-דנורא נגד האפיפיור, כשהיה תחקירן בתוכנית טלוויזיה.
  • הוא התאהב בתיזת ״ישראל הראשונה - ישראל השנייה״ שבה הבחין בין ישראל הליברלית-אשכנזית-חילונית לבין ישראל המסורתית- מזרחית מהפריפרייה. בין הפריבילגים לבין מי שחי בתחושת קיפוח. ולימים הפך אותה לחזות הכול, ותרם רבות לקיטוב, לשינאה, ולמוטיבצית נקמה.
  • אחרי שנים של עבודה בגופי תקשורת עיתונאיים מרכזיים, נחת אבישי בן חיים בתחילת יוני 2026 על כיסא של פאנליסט בתוכנית ״הפטריוטים״ עם ינון מגל בערוץ 14.
  • כשנפתח משפטו של נתניהו הביע הזדהות מלאה וסימביוטית והכריז שזה משפט נגדו. ונגד, איך לא, ישראל השנייה כולה.

אבישי בן־חיים הגיע לתוכנית הדגל של ערוץ 14 ״הפטריוטים״ ביוני 2026 לא כעוד פאנליסט מהשורה, שנודד בין אולפנים. הוא הגיע כפאנליסט ממותג, שכבר מזמן חדל לתפקד כעיתונאי. הוא התיישב על הכיסא כשהוא מצויד בדוקטורט, שירות מילואים ממושך שהחל ב-7 באוקטובר, תיזה שהפכה מטבע לשון - ישראל השנייה - שפה של ״מתיקות״ שמסתירה מאחוריה קיטוב, סכסוך, על גבול ההסתה.

בערוץ 14 קיבלו אותו כ"תוספת משמעותית"; (כאן) בן־חיים עצמו הסביר ש"הנה אני בערוץ 14", והוסיף משפט שבאולפנים אחרים היה מקפיץ עורכים מכיסאם: "שיניתי את דעתי על ביבי…אני שיניתי את דעתי. אני חושב שהוא אחד המנהיגים הגדולים ביותר בהיסטוריה של העם היהודי בכלל ושיש לנו משימה קדושה לשמור עליו ולהגן עליו כמו שלא יכלו בדור הקודם להגן על בגין.״ (כאן)

מי שרוצה להבין את בן־חיים של 2026 צריך לחזור אחורנית, לפני "הפטריוטים", לפני "ישראל השנייה", לפני שהמילה "הגמוניה" נעשתה אצלו כמעט שם עצם פרטי.

בית הגידול של בן־חיים, יליד 1968, מכיל את כל חומרי הגלם של זהותו: משפחה יוצאת מרוקו, ירושלים, דימונה, חינוך ציוני־דתי, שירות קרבי בצנחנים, קצונה ומילואים עד דרגת סגן־אלוף. בהמשך באה האקדמיה: תואר ראשון ושני באוניברסיטה העברית, דוקטורט במחשבת ישראל על הרב עובדיה יוסף ויחסו לקבלה ולמקובלים, מחקר מוקדם על הרב שך, וספרים עבי כרס על המנהיגים שעיצבו את הפוליטיקה החרדית־ספרדית והליטאית (כאן) בראיון לישראל היום אמר שהוא מאוהב בש״ס. (כאן, כאן).

את ספרו "איש ההשקפה" על הרב שך פרסם כבר ב־2004, ואת המונוגרפיה על הרב עובדיה יוסף, ״מרן הרב עובדיה יוסף״ הוציא ב־2018. שני הספרים הללו חשובים לא רק מפני שהם מסמנים מומחיות; הם גם מסבירים את נקודת המוצא שלו. בן־חיים לא נכנס לש"ס דרך הקומוניקט המפלגתי, אלא דרך המרחב שבו הלכה, מיסטיקה, כריזמה, עלבון חברתי וכוח פוליטי מתערבבים זה בזה. הוא ידע לקרוא פסק הלכה, להבין חצר רבנית, לזהות תנועה תת־קרקעית בציבור החרדי, ולספר אותה לצופה החילוני בלי לגלגל עיניים (לפחות לא תמיד).

ראשית הקריירה העיתונאית שלו הייתה פחות מיתולוגית ויותר מיוזעת: תחקירן אצל ניסים משעל, עבודה ב־ynet, מקומונים, ערוץ בריזה, "מעריב", ולבסוף חדשות 10 שלימים היו לחדשות 13. ב־2006, כשהיה כתב חרדים ב"מעריב", הגדיר את עיסוקו כך: "כתב לענייני חרדים אמור להיות קצת היסטוריון שטחי להמונים, של היסטוריה יהודית בת זמננו". באותו ראיון אמר גם: "אני לא בז למקורותיי. אין מקור פסול בעיני". אלה היו ימים שבהם בן־חיים עוד דיבר בעיקר בשפה של כתב: מקורות, מסמכים, חצרות, כותרות, זהירות מקצועית. הוא גם לא חסך ביקורת מהציבור שסיקר. על חרדים שאינם לומדים ואינם מתגייסים שאל אז, בחדות שמעט נשכחה בגרסאותיו המאוחרות: "אז למה בעצם שלא תבואו לשכב לידי במארב בלבנון?"

כבר בתחילת הדרך נרשמה גם פרשה מביכה. בשנת 2000, סביב צילום טקס "פולסא דנורא" נגד האפיפיור יוחנן פאולוס השני, המשטרה חקרה את בן־חיים, אז תחקירן תוכנית הטלוויזיה "משעל חם", בחשד למעורבות בביום הטקס. בן־חיים הכחיש שביים או שילם, וניסים משעל הגן עליו וטען כי "הצילומים אמיתיים ומדויקים". יש מי שיכולים לזהות כבר אז את הטשטוש בין תיעוד עיתונאי של אירועי קצה לבין קרבה מסוכנת אליהם.

מטבע הדברים, ובהתבסס על המחקר והידע הנרחב שלו בנושא, היחסים עם ש"ס ואריה דרעי היו במשך תקופה ארוכה הסיפור המרכזי שבו עסק. יחד עם זאת, כבר בתחילת הדרך סימן את ההשפעה של בנימין נתניהו על ש״ס ובוחריה. ביוני 2000 כתב בן־חיים ב־ynet כי "נתניהו מהלך קסם על בוחרי ש״ס", אבחנה אלקטורלית שתהפוך אצלו, כעבור שנים, לתיאולוגיה פוליטית כמעט מלאה.

ב־2002 פרסם ב- YNET את הראיון הראשון עם אריה דרעי לאחר יציאתו מכלא מעשיהו - הישג עיתונאי שמלמד על גישה נדירה לצמרת ש"ס. אבל ב־2003, אחרי ירידת ש"ס מ־17 ל־11 מנדטים, כתב טור חריף שכותרתו "תבוסת ש״ס", קבע שהנהגתה נכשלה, שמערך ההסברה שלה סופג "כישלון אחר כישלון", ואף העריך שדרעי "עם ש״ס גמר" .

ב־2018, עם צאת ספרו על הרב עובדיה, כבר דיבר אחרת לגמרי: "החידוש הגדול הוא שאני מרשה לעצמי להיות מאוהב בש״סניקים", אמר, והוסיף משפט שמסכם את המתח כולו: "אני מסקר את דרעי טוב יותר מכל אחד אחר. אני האובייקטיבי היחיד".

אפשר להתווכח אם זו אירוניה עצמית, יומרה מקצועית או הצהרת אמונים. אצל בן־חיים, בדרך כלל, זה שלושתם יחד. כבר ב־2008 היו מי שטענו כי הוא "מתקשה מאוד להסתיר את אהבתו לדרעי" . הוא, מן הסתם, היה עונה שאהבה אינה סתירה להבנה.

נראה שתיזת "ישראל הראשונה" ו"ישראל השנייה" צמחה בהשראת תנועת ש״ס וקרבתו אליה, אבל יתכן שהזרעים נזרעו שנים קודם. כשעבד בערוץ בריזה (שפעל תחת חברת YES בשנים 2000-2003), שהיה ערוץ שהתמקד בתרבות מזרחית, נחשף והיה חלק מהשיח המזרחי החדש, וגם תרבות ומוסיקה מזרחית ומה שכונה אז ים תיכונית. בן חיים הינחה רצועה שבועית על ש״ס. לזכותו של בן־חיים צריך לומר: הוא שם על השולחן פצע ממשי. ישראל הליברלית־אשכנזית־משפטית־תקשורתית אכן התקשתה במשך שנים להבין את ש"ס, את המסורתיות המזרחית, את תחושת ההשפלה, את היחס הכפול למזרחי שמקובל כל עוד הוא מדבר בשפת האליטה. בן־חיים נתן לתחושה הזאת מילים, ולעיתים גם נתונים, היסטוריה והקשר. לכן הוא הצליח. לא בגלל מניפולציה בלבד, אלא מפני שנגע בעצב חשוף. במקורראשון הוצג כ"נושא הדגל" של התזה הזאת, והיא אכן הפכה למפעל חייו הציבורי.

אבל כאן גם מתחילה הבעייה. הוא התאהב בתיאוריה שפיתח ומאותו רגע הכול נמדד ונאמד דרך הפריזמה של ישראל הראשונה או השנייה. או, ההגמונה נגד ישראל השנייה: בית המשפט, התקשורת, האקדמיה, היועמ"ש, בג"ץ, ממשלת בנט־לפיד, לעיתים גם הביקורת עליו עצמו. וכמובן, שנתניהו עצמו, היה נציג אותנטי של ״ישראל השנייה״.

כך כתב עם פתיחת משפטו של נתניהו ב־2020: "משפט נתניהו הוא הצלחה עצומה של האליטה הישראלית הישנה". בראיון אחר, סביב פתיחת המשפט, כבר הביע הזדהות מלאה בין נתניהו לבינו, בין נתניהו לכל ציבור ״ישראל השנייה״, כשאמר: ״ביום ראשון מתחיל המשפט שלי, משפט נגדי".

בהמשך חידד את דבריו: "הם הולכים על הראש של נתניהו עד הסוף", תיאר את ממשלת בנט־לפיד: "ממשלת ישראל הראשונה על מלא".

היחסים שלו עם נתניהו התפתחו עם השנים. הוא הגדיר אותו כסמל. וכשנשאל בראיון ל-Ynet על אחריות נתניהו למחדל ה-7 באוקטובר, ענה שנתניהו לא אחראי, אלא ״הקונספציה קרסה״ והוסיף, "אני לא חושב שמנהיג לאומי צריך להיות עקבי".

באותו ראיון סירב לביקורת שגדלה והתבססה סביבו ואמר: ״להאשים אותי בפילוג בין ישראל הראשונה והשנייה זה כמו להאשים את ניוטון בכוח המשיכה. אני רק חשפתי את המציאות״.

בחדשות 13 ידע בן־חיים שנים ארוכות של בית מקצועי, אך גם של ניכור גובר. כשהבעלים ניסה למנות את הפוליטיקאית ואשת הליכוד יוליה שמאלוב־ברקוביץ' למנכ"לית ועורכת ראשית של חדשות 13, ורבים מעובדי החברה התקוממו וטענו לפוליטיזציה בחדשות, בן חיים לא הצטרף אליהם. זמן קצר אחרי ה-7 באוקטובר יצא לשירות מילואים שנמשך כמעט עד שהופיע מחדש אצל ינון מגל ״הפטריוטים״ בערוץ 14.

בן־חיים יסביר שזה לא מעבר למחנה אלא חזרה אל העם. מבקריו יאמרו שזו פשוט הצטרפות למקום שבו לא מפריעים לתזה לנשום. שניהם יחזיקו חלק מהאמת. הוא היה, ונשאר, אחד הפרשנים המקוריים בישראל: יודע היסטוריה, מבין מסורת, מכיר את ש"ס מבפנים, מזהה צביעות אליטיסטית ממרחקים. אבל הוא שקע עמוק בתוך התיאוריה. כל ביקורת על התיאוריה שלו, או על אמירות שלו, או על נתניהו עצמו - נתקלו בחומה בצורה, ובטענה לדיכוי מצד המבקרים. זה הפך אותו מאדם עם יכולת לעשות ניתוחים פוליטיים, חברתיים ומעמדיים, לאדם חד-מימדי שהפריזמה היחידה שלו היא ישראל השנייה.