בני גנץ

בני גנץ נולד ב־1959 בכפר אחים שליד קריית מלאכי, בן לנחום ומלכה, שניהם ניצולי שואה, נחום מרומניה ומלכה מהונגריה. הוא גדל בבית דתי־ציוני, שבו התקיימו זה לצד זה מסורת, מעורבות ציבורית ופתיחות רעיונית. אביו, שחבש כיפה בראשית דרכו ושב אליה בשנותיו האחרונות, היה חבר מפא״י, יו״ר אגודת המושב ובעל תפקידים בסוכנות היהודית ובתנועת המושבים. באמצע שנות ה־70 הצטרף לקבוצת אקדמאים ופעילים שקידמה הכרה בישות הפלסטינית ופשרה טריטוריאלית. כשנשאל גנץ בשנת 2019 על עמדותיו של אביו, הסתפק באמירה זהירה: ״אני קצת יותר ימינה מאבא שלי״.

גנץ היה בן יחיד בין שלוש אחיות, ובמשפחה סברו כי הוא זוכה להגנת יתר. ההחלטה לשלוח אותו ללימודים בפנימייה ב־הכפר הירוק נועדה, לפי בני המשפחה, להוציאו מסביבה מגוננת ולעצב עצמאות מוקדמת. את השכלתו האקדמית בנה בהדרגה ולצד שירותו הצבאי: תואר ראשון בהיסטוריה, תואר שני במדע המדינה ותואר שני נוסף בניהול משאבים לאומיים (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

שירותו הצבאי

את דרכו הצבאית החל בשנת 78 בגדוד 50, שהיה שייך אז לחטיבת הצנחנים. אחרי שורת תפקידים כקצין צעיר, כשהיה בן 28, מונה למג"ד 890 (אפעה). בהמשך התמנה למפקד שלדג, מפקד החטיבה המרחבית יהודה, האמונה על העיר חברון, ולאחר מכן למח"ט הצנחנים. משם המשיך ללימודים אקדמיים וקודם לדרגת תא"ל (ארכיון במחנה).

קודמו בתפקיד היה ישראל זיו, שקבע כסלוגן במפקדה כי "מטרת הצנחן לחתור למגע עם האויב, להורגו ולנצחו בקרב". כשגנץ נכנס ללשכת המפקד, הוא מיהר לעדכן את הכתובת וסימן איקס על המילה "להורגו" (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

כמפקד יחידת הקישור ללבנון

במרץ 1999 מונה בני גנץ למפקד יחידת הקישור ללבנון (יק״ל), במקומו של תא״ל ארז גרשטיין שנהרג ממטען של חיזבאללה. שנה וחודשיים לאחר מכן היה הקצין האחרון שיצא מלבנון, עם מימוש החלטת הממשלה בראשות אהוד ברק.

חיילים ששירתו באוגדה תיארו את הפקרת אנשי צד״ל כמעשה חמור, אך ציינו כי התראה מוקדמת על מועד הנסיגה הייתה מאפשרת לרבים מהם להימלט. לדבריהם, גנץ מילא תפקיד מרכזי ביצירת מצג שווא: בכנסים עם אנשי צד״ל הבטיח להם ״כתף אל כתף״, הבטחה שהתבררה כבלתי נכונה. עם זאת, אותם חיילים העידו גם על סגנון פיקוד אישי וקשוב: גנץ הקפיד להכיר את אנשיו, לשים לב לפרטים, ובמוצבים דאג תחילה לברר מתי יצאו החיילים לאחרונה הביתה, פרט שנראה לו בלתי נסבל כשגילה שקצינים לא ראו את משפחותיהם במשך שבועות ארוכים (זמן 2020).

הנסיגה מלבנון סימנה נקודת שפל משמעותית בקריירה הצבאית של גנץ כפי שהוא עצמו ראה והודה. לאחר הפינוי הכאוטי במאי 2000 עלה גנץ לבימת כנס סיכום המבצע והודה בפומבי: ״נכשלתי״. מול אולם מלא קצינים הוא פירט שורת תקלות והערכות מצב שהתבררו כשגויות.

שבועות ספורים קודם לכן עוד העריך כי היציאה מלבנון תתאפשר במסגרת הסדר מדיני. בסיור במוצב של צד״ל, כחודשיים לפני הנסיגה, הבטיח לאנשי המיליציה: ״לא נזנח אתכם״, תפיסה שתרמה לדחיית ההיערכות לפינוי והעמיקה את ממדי הכישלון.

לאחר הנסיגה נשמעו בקרב קצינים בכירים קריאות להסקת מסקנות אישיות. בדיון שנערך במטולה יצא גנץ חבול ושפוף, כשברקע גם התנגדותו המוקדמת של אלוף פיקוד הצפון דאז, גבי אשכנזי, למינויו לתפקיד (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

גם התפקיד הבא, מפקד אוגדת איו"ש, לא היה פסגת הקריירה שלו. יומיים בלבד אחרי שקיבל את הפיקוד על כוחות צה"ל בגדה, נחתה עליו אינתיפאדת אל־אקצה. לאחר זמן קצר אירעו המהומות בקבר יוסף, שבמהלכן נפגע שוטר מג"ב מדחת יוסף. במשך שעות ארוכות נעשו ניסיונות כושלים לתאם את חילוצו עם מנגנוני הביטחון הפלסטיניים, ולבסוף התברר שהוא דימם למוות.

מותו של יוסף עורר ביקורת קשה על הצבא ועל הדרג המדיני בשל מה שהתפרש כהפקרת חייל פצוע. אלא שהאירוע הזה טופל על ידי הדרגים הגבוהים ביותר, כשהרמטכ"ל שאול מופז מנהל בעצמו את הדיאלוג על הפינוי עם ג'יבריל רג'וב. בכל התחקירים שבוצעו מאז בעניין מותו של יוסף לא נמתחה על גנץ ביקורת אישית.

שבועיים לאחר מכן אירעה בגזרה של גנץ תקרית נוספת. קבוצה של מתנחלים ביקשה לתצפת על קבר יוסף, ובשלב מסוים התקרבה למחנה הפליטים עסכר. אש נפתחה לעברם, ושוב החילוץ התמהמה. גם במקרה הזה היתה ציפייה, שלא התממשה, לסיוע מצד כוחות הביטחון הפלסטיניים. כוחות רבים של צה"ל נפרסו בשטח, אך הפקודה לתקוף את מקורות הירי בוששה לבוא. הפינוי ארך כחמש שעות, ובסיומו התברר כי אחד המטיילים, הרב בנימין הרלינג, מת מפצעיו.

ראשי המתנחלים זקפו לחובתו של גנץ את ההתמהמהות בחילוץ. ככלל, הם ראו בו שבוי של רוח אוסלו. גנץ עצמו אמר אז שגישה של מגננה הובילה את הפעילות בגזרה. ואמנם, חלק ממפקדי החטיבות שתחתיו סברו שהוא משדר רפיון (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

בקיץ 2001 מונה גנץ לאלוף, כמפקד גיס. מאוחר יותר היה גם אלוף פיקוד הצפון, מפקד זרוע היבשה (במלחמת לבנון השנייה) ונספח צה"ל בוושינגטון. בקיץ 2009 מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל (הארץ 2011).

לתפקיד סגן הרמטכ"ל מונה כפשרה, אהוד ברק רצה למנות את גלנט לתפקיד, גבי אשכנזי רצה למנות את גדי אייזנקוט. גלנט איים שילך הביתה, גנץ היה היחיד שאיתו כולם יכלו לחיות בשלום (עובדה 2011).

כשפורסם מסמך הרפז, שאחד מסעיפיו היה "יצירת קמפיין שלילי לבני", ביקש לשוחח עם שר הביטחון ברק. הוא תיאם פגישה, התחרט, תיאם מחדש ושוב חזר בו. כשברק תבע לדעת במה מדובר, טען גנץ שמנסים לסכל את מועמדותו, אך התקשה להציג לכך ראיות. ברק השתומם על הפגישה הזאת. היא בוודאי לא הוסיפה לגנץ נקודות במירוץ לרמטכ"לות (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

בראיון לתוכנית עובדה, הציגה אילנה דיין את גנץ כמי ש״בגיל 41 כבר היה אלוף בצה״ל, עם קריירת מטאור כמעט בלי כתמים שחורים״. במהלך הראיון הביע גנץ תרעומת על הדימוי שדבק בו בצבא, ובעיקר על הכינוי ״הנסיך הזה״, שלדבריו שיקף זלזול ברכותו ובסגנונו. הוא הדגיש כי מאחורי המראה המאופק עומדת מודעות חדה למציאות וליחסי הכוחות, ואמר: ״זה שיש לי עיניים כחולות וקול רך זה לא אומר שאני הולך להיות סמרטוט״ (עובדה 2011).

ראיונות פרידה מצה"ל, כאמור כבר הוענקו להארץ ולעובדה בהם השתדל להיות זהיר לגבי בכירי המערכת ואת פרשת מסמך הרפז תיאר כ"פגר שמוטל באמצע החדר של פורום מטכ"ל" והביע תקווה שמבקר המדינה יצליח לברר את הפרשה לעומקה.

התפנית שהפתיעה את כולם הייתה שגנץ בכל זאת נקרא חזרה לדגל אחרי שהמועמד המועדף על ברק - גלנט - נפסל. היועץ המשפטי לממשלה דאז, יהודה וינשטיין, סירב להגן על המינוי בעתירה שהוגשה לבג"ץ, בעקבות ממצאי בדיקת מבקר המדינה, שגילה כי גלנט "עשה דין לעצמו" במסגרת פרשת הקרקעות במושב עמיקם. וגנץ חזר לקומה ה-14 ללשכה בקריה בפברואר 2011.

צוק איתן 2014

במהלך המבצע חטף גנץ ביקורת מימין בטענה לרפיון, ומשמאל על ההרס שנזרע ברצועה. ואולם לדברי אמיר אשל, שהיה מפקד חיל האוויר בזמן הלחימה, ולפי הפרקליט הצבאי דאז דני עפרוני, גנץ לא שש להמיט על עזה חורבן. לפי אשל, גנץ אף בלם יוזמות להחרפת הקו האגרסיבי ממילא שנקט הצבא.

בעת כהונתו שונתה תפילת היזכור של צה״ל ונאמר בה ״יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו״ ולא ״יזכור אלוהים״ כפי שהיה נהוג קודם.

הפרשן הביטחוני של "הארץ", עמוס הראל, הזכיר שלפי אחדים מפקודיו, גנץ "אינו נוטה להתכונן ברצינות מספקת לתרחיש הגרוע הסביר, כפי שנהוג בצבא לעשות. כשהתקלות מתרחשות, הוא מופתע ולכן אינו מגיב במהירות וביעילות מספקת. ולאחר שהמשבר חולף מהנסיגה המבולבלת מדרום לבנון במאי 2000 ועד מבצע צוק איתן כעבור 14 שנה הוא מורח פילטר ורדרד על תיאור האירועים וממשיך בדרכו, אל המינוי הבכיר הבא.

"הממלכתיות על פי גנץ היא נקודת יסוד ניטרלית ושאיפה להתכנס למקום הכי מיינסטרימי", אומר גרשון הכהן, ששירת במטכ"ל בתקופתו. "אבל בעיניי, גם השקוף הוא צבע. אצל גנץ לא תמצא השקפת עולם. הוא זהיר מאוד ועוקף צמתים שבהם האידיאולוגיה רלוונטית".

ב–2002, כסגן הרמטכ"ל, הצטרף אשכנזי לביקור בצפון של שר הביטחון בנימין בן אליעזר, בעקבות ירי של חיזבאללה לעבר ישראל. בן אליעזר שאל את האלוף גנץ מה לדעתו התגובה ההולמת לירי. גנץ השיב שאין לו תשובה, משום שטרם הספיק לגבש את עמדתו. בדרך חזור אמר אשכנזי לבן אליעזר שאי אפשר היה לצפות מגנץ לתשובה אחרת. זה האיש, הסביר.

בראשית 2011, פורסמה בישראל היום כתבה על "פרשת הבנייה הלא חוקית של סגן הרמטכ"ל". גנץ, התברר, בנה מרפסת דק בביתו ללא אישורים, וגלש לשטח הציבורי. שני אנשים שהיו קרובים אליו מספרים שהפרסום גרם לו לאבד את שלוות הנפש, ותגובתו חרגה מכל פרופורציה. מנסים לחסל לי את הקריירה, הוא היה משוכנע (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

ניסיון תעסוקתי באזרחות

עם שחרורו מצה״ל ב־2015 התקשה בני גנץ לתרגם את מעמדו הצבאי להצלחה אזרחית. הוא שימש דירקטור בשתי חברות ומונה ליו״ר של שלושה גופים ציבוריים יד בן־גוריון, ידידי הכפר הירוק ו־נט"ל (לנפגעי טראומה). במקביל העביר הרצאה שכותרתה ״אתגרי השעה״, שבה הציג סדר עדיפויות רחב וכללי: מחינוך ורווחה, דרך חוק וביטחון פנים ועד פיתוח תשתיות וביטחון. ההרצאה, שנמשכה כ־40 דקות, תומחרה בכ־75 אלף שקל, אם כי לעיתים הועברה גם בהתנדבות (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

הפרק המרכזי והכושל בפעילותו העסקית של בני גנץ היה כהונתו כיו״ר חברת ההיי־טק המימד החמישי. החברה פיתחה מערכות בינה מלאכותית לעיבוד מודיעין והציעה כלים לשימושים צבאיים ולמאבק בפשיעה, גייסה עשרות מיליוני דולרים והעסיקה כ־100 עובדים. אלא שהמשקיע המרכזי בה, האוליגרך הרוסי ויקטור וקסלברג, נקשר בחשדות למעורבות בהטיית הבחירות בארצות הברית, ולאחר שהממשל האמריקאי הטיל עליו סנקציות דעכה ההתעניינות בחברה והקריסה הייתה מהירה. בדצמבר 2018 הודיעה החברה על הפסקת פעילותה ופיטורי כל עובדיה (דה מרקר 29.12.2018). פרשת ״המימד החמישי״ שימשה מאז ומשמשת גם כיום כלי בידי הליכוד לערעור מעמדו הציבורי ויושרתו של גנץ, לעיתים תוך ערבוב בין הכישלון העסקי לבין טענות אישיות ופוליטיות (דה מרקר 15.12.2018).

קריסת החברה הקימה ביקורת על גנץ, והיו מי שהציגו אותו כיו"ר רופס וחסר השפעה. מבקריו סברו כי הוא נותן גיבוי לא מוצדק למנכ"ל דורון כהן, בכיר במוסד לשעבר. עובדים לשעבר אמרו שהציפייה מגנץ להציל את החברה לא היתה ריאלית, ולביקורת החריפה עליו לא היה בסיס אמיתי (הארץ, גלזר, גונטז' 2019).

בדו״ח מבקר המדינה שפורסם במרץ 2019 צוינו כשלים בהליך ההתקשרות של חברת המימד החמישי עם המשטרה ובהמשך נפתחה בדיקה שהפכה לחקירה פלילית. בפברואר 2020 דווח על פתיחת החקירה, תוך הדגשה כי בני גנץ אינו חשוד בפרשה ואף לא ייחקר. בהמשך הועברה החקירה לרשות התחרות, ודווח כי כ־15 מעובדי החברה נחקרו באזהרה, כשהתיק הועבר להכרעת הפרקליטות. באפריל 2023 הודיע פרקליט המדינה עמית איסמן על סגירת תיק החקירה (חדשות 13) | (כלכליסט).

אירוע נוסף, נפרד מפרשת ההתקשרות עם המשטרה, נגע לטענה בדבר מכירת טכנולוגיה ביטחונית לקטאר, באמצעות חברת המימד החמישי. לפי הפרסומים, נבדקה מעורבותם של בני גנץ ורם בן־ברק, בחשד שהחברה מכרה לקטאר מערכות ביטחוניות בהיקף של מיליוני דולרים, ללא אישור כנדרש על פי חוק הפיקוח על יצוא ביטחוני. באוקטובר 2025 נמסר לבג״ץ כי לא תיפתח חקירה פלילית בעניין והבדיקה נסגרה. פרקליט המדינה עמית איסמן הודיע רשמית על סגירת הבדיקה נגד השניים. כבר משנת 2022 ניסו פעילי ליכוד להצמיד לפרשה את הכינוי ״קטאר־גייט״, כחלק ממאמץ פוליטי לערער על אמינותו של גנץ, חרף סגירתה ללא ממצאים פליליים (זמן ישראל 10.10.25).

כניסה לחיים הפוליטים

גנץ הפציע לראשונה בחיים הפוליטיים בדצמבר 2018, כשהודיע על הקמת מפלגה - חוסן לישראל- שתתמודד בבחירות לכנסת ה-21.

לקראת הבחירות לכנסת העשרים ואחת, ב-29 בינואר 2019, הכריזו מפלגת "חוסן לישראל", בראשות בני גנץ, ומפלגת תל"ם של משה יעלון, על ריצה משותפת לכנסת.

ב-21 בפברואר 2019, יום לפני המועד האחרון להגשת הרשימות, הודיעו המפלגות על ריצה ברשימה משותפת יחד עם מפלגת "יש עתיד" בראשות יאיר לפיד. אל הרשימה המשותפת של המפלגות הצטרף הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי, ולמעשה כך נולדה מפלגת "כחול לבן". בני גנץ עמד בראשה והמפלגה זכתה בבחירות במספר דמיוני של 35 מנדטים, כמו מפלגת הליכוד. זו הייתה הפתעת הבחירות ותקווה לשינוי והחלפת נתניהו. אבל מספר הממליצים לא הספיקו כדי לקבל את המנדט מהנשיא להרכבת ממשלה. נתניהו הקים ממשלה שלא שרדה וישראל יצאה לסבב בחירות נוסף.

במהלך קמפיין הבחירות במרץ 2019 עמית סגל פרסם שהאיראנים פרצו לטלפון של גנץ. דובר משרד החוץ של איראן, הכחיש את הדיווחים. בהתייחסו בראיון לשאלה האם עניין הטלפון חשף את העובדה שהוא טירון פוליטי השיב גנץ: "אני לא איש תמים. כשנכנסתי למערכת הפוליטית ידעתי שיתקפו אותי בשלושה מעגלים. יתקפו אותי במעגל הביטחון ותקפו אותי, ויתקפו אותי במעגל הניהולי ותקפו אותי ויתקפו אותי במעגל האישי. זה עניין אישי, פרטי וכזה הוא יישאר" (כאן 20.3.19).

במשך שלושה סבבי בחירות, בין 2019-2020 גנץ ומפלגתו מקבלים שוב ושוב יותר מ-30 מנדטים.

בבחירות לכנסת ה-23 (מרץ 2020) זכה גנץ למספר הדרוש של ממליצים והנשיא הטיל עליו להרכיב ממשלה, אבל גנץ כשל. הוא לא הצליח לנהל מו"מ, והתפתה לדברי החנופה של נתניהו, נפל למלכודת והחליט להקים ממשלה עם הליכוד, לאכזבת מאות האלפים שנתנו לו את קולם.

עם הקמתה של ״ממשלת חירום לאומית״ ב־2020 נכנס גנץ לממשלה בראשות בנימין נתניהו, במסגרת מה שכונה ״ממשלת חילופים״ או ממשלה פריטטית, מבנה חסר תקדים בפוליטיקה הישראלית, שנועד מלכתחילה לאזן בין הצדדים אך התברר כמתכון לכישלון. כדי לאפשר את המהלך בוצעו תיקונים מהירים בחוקי יסוד, שנעשו לצרכים פוליטיים ופרסונליים מיידיים, תוך פגיעה בנורמות שלטוניות ובלא דיון מעמיק בהשלכות המשטריות. לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה, שינויים אלה החריפו תופעה מסוכנת של זילות כללי המשחק הדמוקרטיים, כפי שבאה לידי ביטוי בשינוי התכוף של עקרונות חוקתיים בסיסיים (המכון הישראלי לדמוקרטיה).

נתניהו נטל לעצמו את הכהונה הראשונה, בעוד גנץ נותר עם התואר ״ראש ממשלה חליפי״ תפקיד מנופח וחסר תוכן ממשי, שהפך במהרה לבדיחה ציבורית ולחומר גלם לממים ולמערכונים.

בפועל, שימש התואר רשת ביטחון פוליטית לנתניהו, שאפשרה לו להמשיך ולשבת בבטחה על כיסא ראש הממשלה. גנץ מונה לשר הביטחון, בתקופה שבה התמודדה המדינה עם מגפת הקורונה, ובמהלכה ניסתה הממשלה להטיל מגבלות גם על ההפגנות נגד נתניהו בבלפור.

ככל שהתקדם במסלול הפוליטי, הלכו מניותיו הציבוריות של גנץ וירדו.

בבחירות לכנסת ה־24 הצטמקה כחול־לבן לשמונה מנדטים בלבד. גם כאשר שב לתפקיד שר הביטחון במסגרת ״ממשלת השינוי״, הממשלה קרסה מבפנים כעבור שנה וחצי. בבחירות לכנסת ה־25, בנובמבר 2022, חבר גנץ לגדעון סער ומפלגת תקווה חדשה, ובהמשך הצטרפו גם גדי איזנקוט ומתן כהנא. הרשימה המאוחדת ״המחנה הממלכתי״ זכתה ב־12 מנדטים בלבד, תוצאה מאכזבת ביחס לציפיות ולשמות הבכירים שהרכיבו אותה.

מתקפת שבעה באוקטובר

לאחר אסון 7 באוקטובר תרגם גנץ את תחושת החירום לצורך עז להצטרף שוב לממשלת נתניהו, הפעם כשר בלי תיק וכחבר הקבינט המדיני־ביטחוני. חרף ניסיונו המר עם הבטחות שלא קוימו, הוא לא הציב כמעט שום תנאי לכניסתו: לא דרש לבטל את חוקי ההפיכה המשפטית, לא ביקש רוטציה, ולא הציב קווים אדומים ברורים. בראיון ליונית לוי בחדשות 12 הסביר את החלטתו במילים: "אני נכנסתי להציל את מדינת ישראל, אני חייל", כשיונית אימתה אותו עם העובדה שנכנס בלי לדרוש כלום, ענה: "כשרוצחים כמעט אלף אנשים בעוטף אני לא מתעסק בפוליטיקה" (חדשות 12 דצמבר 24) | (ווינט ינואר 25).

היחס של בני גנץ לציבור החרדי מתאפיין בדואליות מתמשכת: ניסיון עקבי להתקרבות פוליטית וסמלית, לצד כעס פומבי וחריף על אי־הנשיאה בנטל השירות הצבאי. הדפוס הזה, של חיבוק והתרסה לסירוגין, מלווה את גנץ לאורך השנים האחרונות ומקבל ביטוי הן במעשים והן באמירות.

בספטמבר 2024 תועד גנץ בחתונת בתו של מוטי בבצ’יק, עוזרו הצמוד של השר יצחק גולדקנופף, ואחד האנשים החזקים בפוליטיקה החרדית, בפרט בחסידות גור. בתמונה נראה גנץ לצד בבצ’יק ואיתמר בן־גביר, ביום שבו התקיימה הלוויית חטוף־חלל (מאקו ספט' 24).

ביוני 2025 דווח כי עלה לרגל לרב ראובן אלבז, חבר מועצת חכמי התורה של ש״ס ומהקולות הבולטים נגד גיוס חרדים (חשבון X שילה פריד) ובאוגוסט 2025, במסיבת עיתונאים שנועדה לקדם ממשלת אחדות רחבה, הציע שגנץ עצמו הגדיר כמתווה כולל: ״העקרונות יהיו שכהונת הממשלה תחל בעסקת חטופים שתשיב את כולם הביתה. נגבש בתוך שבועות מתווה שירות ישראלי שיגייס את אחינו החרדים ויקל על המשרתים. ולבסוף נודיע על תאריך בחירות מוסכם באביב 2026״ (N1 אוג 25) | (זמן, אוג' 25).

מנגד, באוקטובר 2025 עבר גנץ לטון תקיף במיוחד כלפי הנהגת הציבור החרדי, בעקבות מחאות נגד הגיוס. בפתח ישיבת סיעת כחול לבן אמר: ״בזמן שחטופינו שבים, חיילים עדיין נמצאים ברצועת עזה, ומשפחות ועסקים מנסים להשתקם, אתם שלא נכנסתם תחת האלונקה גם מכניסים לאלו שהיו שם אצבע בעין? זו לא הפגנה נגד הגיוס, זו הפגנה נגד החברה הישראלית״ (חרדים 10).

ובהמשך קרא: ״אני קורא קודם כל לחברה החרדית לא לשתף פעולה עם הקיצוניים… הקווים האדומים כבר נחצו – עכשיו זה תהליך פירוק״.

האמביוולנטיות הזו אינה ייחודית ליחסו לחרדים, אלא מאפיינת גם את עמדותיו כלפי מחאה אזרחית. גנץ מרבה להציב נוסחה קבועה: מחאה כן, אך רק אם היא ״חוקית, מסודרת ומכבדת״.

כך, בספטמבר 2024, בוועידת המשפט של לשכת עורכי הדין, אמר: ״נתניהו אינו רוצח, סינוואר הוא רוצח… חמאס וחיזבאללה ומשמרות המהפכה - הם האויבים שלנו״ (כאן 11), אמירה שנתפסה כניסיון לשרטט קו בין מחאה לגיטימית לבין דה־לגיטימציה. בנובמבר 2024, לאחר ירי פצצות תאורה לעבר בית ראש הממשלה, כתב: ״זו לא מחאה - זה טרור״ (חשבון X של גנץ נוב 24), ובספטמבר 2025 הדגיש: ״ההפגנות וההזדהות עם משפחות החטופים היא זכות דמוקרטית וחובה מוסרית… שריפת רכבים ואלימות מכל סוג אינה מקדמת את המאבק הציבורי״.

גם בפרשת פיטורי ראש השב״כ שמר גנץ על קו זהיר ומאוזן. מחד גיסא, שיבח את המועמד: ״האלוף במיל’ אלי שרביט הוא אדם עצמאי שטובת ביטחון ישראל תמיד הובילה אותו״, מאידך גיסא הזהיר כי ״ראש הממשלה החליט להמשיך במסע שלו נגד מערכת המשפט ולהוביל את מדינת ישראל לעבר משבר חוקתי מסוכן״ (ווינט מרץ 25) | (חשבון ה-X של גנץ מרץ 25).

בהפגנה נגד הפיטורים אף הבחין בין ״מפגינים פטריוטים״ לבין ״קומץ לא מייצג של שורפי אסמים״, "התקבלתי באהדה על ידי רבים מהמפגינים שהם פטריוטים ישראלים שאיכפת להם מהמדינה. בתוך הקהל היה גם קומץ לא מייצג של שורפי אסמים, ששונאים את נתניהו יותר מאשר הם אוהבים את המדינה (ווינט ספטמבר 25).

הזהירות הסימטרית הזו בולטת גם בעמדותיו בנוגע לאלימות בגדה המערבית. גנץ נמנע משימוש בביטוי ״אלימות מתנחלים״, וטען כי מדובר במונח שפוגע ב־99% מהמתיישבים שהם ״אנשים של חוק וסדר״, גם על רקע אלימות יומיומית חסרת תקדים (כיפה דצמבר 25).

בסופו של דבר, מצטייר דפוס עקבי: גנץ מבקש להיות דמות מאחדת, ממלכתית, שמציבה גבולות משני הצדדים, אך לעיתים דווקא האיזון המתמיד, ה״בעד ונגד״, מייצר מסר עמום, שמרחיק ממנו קהלים המחפשים עמדה חדה וברורה.