מי מפחד מוועדת חקירה?

ועדת חקירה - הטייח
גיליון ציונים
הארכיון לא שוכח
זוכרים שנתניהו דרש אחריות?
לאחר דו"ח ועדת וינוגרד - ועדת בדיקה ממשלתית לחקר מלחמת לבנון השנייה - קרא נתניהו לאולמרט להתפטר: "אם יש משמעות למושג אחריות, ראש הממשלה חייב גם הוא ללכת".
Ynet
אפס ועדות ביוזמת נתניהו
מהסקירה הרשמית של הכנסת עולה כי בכל שנותיו כראש ממשלה, אף ממשלה בראשות נתניהו לא החליטה להקים ועדת חקירה ממלכתית.
אתר הכנסת
מתחמק ולא מקדם
מאז 7 באוקטובר דחה נתניהו את החקירה ל"אחרי המלחמה", התנגד לוועדה ממלכתית וקידם במקומה ועדה פוליטית. גם החוק להקמת הוועדה החלופית לא הושלם - ואף ועדה לא קמה.
Ynet
מי מפחד מוועדת חקירה?

את הזעם הציבורי והחובה לחקור את הנסיבות שהובילו לאסון ה-7 באוקטובר ניתב נתניהו לדיוני סרק ומריחה מכוונת של החקירה. האם דרושה ועדת חקירה ממלכתית, ממשלתית או פוליטית? מה ההבדל ביניהן? מדוע בכלל צריך חקירה? מי יחקור? האם החקירה נקברה סופית? והאם נדע אי-פעם מדוע כשלה מדינת ישראל ומי אחראי לכך?

למה בכלל צריך ועדת חקירה?

כאשר מתרחש אסון או כישלון באירועים בעלי חשיבות ציבורית חיונית, חברה מתוקנת חייבת להפיק לקחים כדי שהמחדל לא יחזור על עצמו. על-מנת להגיע לחקר האמת נדרשת חקירה יסודית ובלתי-תלויה של האירוע והסיבות שהובילו לתוצאה העגומה.

בישראל קיים חוק ועדות חקירה – למרות שלא כל אירוע חייב להיבדק באמצעות הכלי שנקרא ועדת חקירה ממלכתית. אין מחלוקת על כך שאסון 7 באוקטובר נגרם בשל מחדל וכשל של גורמים במערכת השלטון וגופי הביטחון. גם אין מחלוקת על כך שחובה לחקור את נסיבות האסון, לרבות שאלת האחריות האישית למה שאירע.

גם ראש הממשלה הכריז לא פעם שחקירה כזאת תיערך, ואיש לא יהיה חסין מפניה, ובכלל זה הוא עצמו. אך יש מחלוקת עזה בשאלת העיתוי ודרך ביצוע החקירה.

למה יש מחלוקת בעניין העיתוי?

ברור שהחקירה אפקטיבית יותר ככל שהיא סמוכה לאירועים, אלא שנתניהו וממשלתו עמדו על כך שלא תתחיל חקירה לפני תום המלחמה. התירוץ: לא להסיט כוח אדם חיוני מהלוחמה לטובת העדויות וההכנות לוועדת חקירה. מתנגדיו טוענים בצדק, שהמלחמה הזו בלתי נגמרת, וטענת ראש הממשלה נועדה למסמס את עצם החקירה בכלל ולדחות אותה ככל הניתן.

מה קובע החוק?

החוק לא מתייחס לעיתוי, וקובע שתי דרכים אפשריות לחקירת כשל בעל חשיבות ציבורית של הרשות המבצעת. הראשונה היא ועדת חקירה ממלכתית לפי חוק ועדות חקירה (כדוגמת ועדת החקירה לאסון הר מירון) והדרך השנייה היא ועדת בדיקה ממשלתית לפי סעיף 8א לחוק הממשלה (כדוגמת ועדת פינקלשטיין לחקר בריחת האסירים הביטחוניים מכלא גלבוע).

ההבדל המרכזי בין שני סוגי הוועדות נוגע למידת העצמאות שלהן מהממשלה הממנה אותן. חברי ועדת חקירה ממלכתית ממונים על ידי נשיא בית המשפט העליון ובראש הוועדה עומד שופט/ת בכיר/ה (מחוזי או עליון). חברי ועדת בדיקה ממשלתית ממונים ישירות על ידי הממשלה ובראש הוועדה יכול לעמוד כל אדם או שופט בדימוס (מכל ערכאה).

עד הסתפקו כל ממשלות ישראל בשתי האפשרויות החוקיות הללו. אלא שכדי למסמס את החקירה ממשלת נתניהו העכשווית קדמה הצעת חוק שתקים סוג חדש של ועדת חקירה לצורך חקירת אסון 7 באוקטובר. ועדת חקירה פוליטית.

איך תמונה הוועדה הפוליטית שרוצה נתניהו?

לפי הצעת החוק שעברה קריאה ראשונה בכנסת ביולי 2026, ועדת החקירה תמונה על ידי הכנסת באחת משתי דרכים.

הראשונה: על ידי רוב של 80 חברי כנסת. נראה שדרך זאת אינה מעשית, מפני שהאופוזיציה לא תסייע בידי הממשלה בעניין זה, והיא כבר הודיעה שלא תיתן את ידה לכך.

הדרך השנייה: בהעדר רוב כזה למינוי הוועדה, הכנסת תמנה ועדת חקירה בת שישה חברים. יהיו אלה בכירים לשעבר במערכת הביטחון ונציגי ציבור או סתם מקורבים. מחציתם ימונו על ידי הקואליציה ומחציתם על ידי האופוזיציה, ובראש הוועדה תעמוד "אישיות ציבורית".

המשמעות היא שהוועדה תהיה פוליטית ומוטה ובראשה עלול לעמוד אדם שלא מחויב לחקירה אמיתית או לאמות מידה אובייקטיביות.

עוד סעיף מאוד בעייתי בהצעת החוק של ועדת בדיקה פוליטית: מסקנות הוועדה יהיו סופיות, ללא אפשרות לערער עליהן באמצעות פניה לבית משפט, ואסור יהיה להקים אף ועדה נוספת, גם לא פרטית, לחקירת האסון. כלומר מדובר ברעיון גאוני לפיו האחראים לאסון ממנים את חברי הוועדה לבדיקת האסון, ואסור יהיה לערער על המסקנות!

מה יקרה בפועל?

המשמעות היא שעד מועד הבחירות ב27.10.26 החוק לוועדת חקירה פוליטית של נתניהו לא יקודם, ואם לא תקום ממשלה אחרת, האסון הנורא ביותר שידעה ישראל מאז הקמתה לא ייחקר כראוי.

אם נתניהו ינצח בבחירות ייתכן שתקום ועדה פוליטית, אבל אף אדם רציני לא יסכים להיות חבר בה, ואם יימצאו "מתנדבים" לכהן בה – הציבור לא יאמין למסקנותיה.

יש עוד הבדלים בין סוגי ועדות החקירה?

יש מספר הבדלים מהותיים. בדרך ההקמה של הוועדה, במי ממנה את חברי הוועדה ובסמכויות הוועדה.

החוק מצייד רק ועדת החקירה הממלכתית בכלים הדרושים לחשיפת האמת: בין השאר, היא רשאית להסתייע באוסֵפי חומר מקרב פרקליטות המדינה, המשטרה ואף גופים שמחוץ לשירות הציבורי. היא יכולה לכפות הופעת עדים והצגת מסמכים באמצעות קנס ומאסר, והיא גם מחליטה אם לפרסם את דו"ח החקירה כולו או חלקו.

ברור שאין אף גוף אחר שמסוגל לחשוף את האמת כמו ועדת חקירה ממלכתית.

ולכן הממשלה חוששת מוועדת חקירה ממלכתית?

בהחלט, מפני שוועדה ממלכתית היא הגוף החוקי העצמאי והחזק ביותר בישראל לחקירת מחדלים. הממשלה אמנם מחליטה על מינויה של הועדה, אבל כאמור, נשיא בית המשפט העליון ממנה את חבריה ואת מי שעומד בראש הוועדה וסמכויותיה נרחבות.

נתניהו חושש מוועדת חקירה ממלכתית, משום שוועדה כזאת תחשוף את האמת והוא יודע שהאמת תכאיב לו מאוד ותזיק לו. דוברי הממשלה טוענים שהסיבה אחרת, שאין להם אמון בנשיא בית המשפט העליון. זה סתם תירוץ. נתניהו מעוניין לשלוט במינוי חברי הוועדה ולכן הוא מציע הקמת ועדה פוליטית.

ראש הממשלה רוצה ועדה שהאמון בה יהיה קלוש?

נתניהו לא רוצה חקירה בכלל, של אף ועדה. הוא הצליח להרוויח זמן רב בדיוני סרק סביב הוועדה הפוליטית, אבל גם הוא יודע שהוועדה הזו לא תקום, ואם תקום – איש לא יאמין לה.

הרווח שלו הוא פוליטי, מפני שהצליח לכאורה להתחמק מאחריות משפטית לאסון אבל הציבור הפסיד מפני שלא למדנו שום לקח ואסון דומה עלול חלילה להתרחש שוב. ואגב, הציבור בסקר אחר סקר מעדיף בבירור ועדת חקירה ממלכתית.

מה מלמדת אותנו ההיסטוריה על ועדות חקירה פוליטיות?

גם ההיסטוריה מלמדת אותנו שוועדות חקירה פוליטיות הן מתכון לכישלון. כותב הפרופסור יצחק זמיר, שהיה היועץ המשפטי לממשלה:

"הניסיון מלמד, כי ועדת חקירה פוליטית, שאמורה לפתור בעיה פוליטית, עשויה, היא עצמה, להיות בעיה. הניסיון ההיסטורי של ועדות חקירה בארץ ישראל התחיל בפקודת ועדות חקירה שהשלטון הבריטי חוקק ב–1921.

היא הקנתה לנציב העליון סמכות רחבה, כמעט בלתי מוגבלת, להקים ועדת חקירה) שבפועל עשויה להיות ועדה פוליטית (אם ירצה בכך, לקבוע את תחום החקירה לפי ראות עיניו, למנות כחברי הוועדה אנשים כלבבו, ולהחליט אם לפרסם את דו"ח החקירה, כולו או חלקו בלבד.

עם הקמת המדינה סמכות זאת הועברה לממשלה, לראש הממשלה ולשרים נוספים, והם הרבו להפעיל אותה. אך כפי שהתברר, סמכות זאת יכולה בנקל להיות מופעלת שלא כראוי.

למשל, כדי לדחות את הטיפול בעניין בעייתי שעלול לגרום נזק לאינטרס פוליטי או אף אישי, לקבוע את תחום החקירה באופן שימנע פגיעה באינטרס כזה, למנות כחברי הוועדה רק מקרובים או מקובלים, שמתחשבים ברוח הממנה, ולהשתמש בסמכות זו כדי להחליט מה לפרסם ומה לא לפרסם מדו"ח החקירה.

הדוגמה הבולטת ביותר לוועדת חקירה פוליטית שכזאת היא "ועדת השבעה". ועדה זאת הורכבה משבעה שרים שמונו על ידי הממשלה ב–1960 כדי לחקור ולקבוע מי נתן את ההוראה "בעסק הביש" - הכינוי הסודי של פרשה שהתרחשה במצרים ב–1954.

בפרשה זאת יצאה הוראה מישראל לתא ריגול של יהודים מקומיים שגויסו על ידי ישראל, לבצע פיגועים מסוימים במצרים. חברי התא נחלו כישלון חרוץ. הם נחשפו בעת הפעולה, נעצרו, ונשפטו. שניים מהם הוצאו להורג בתלייה, ואחרים נידונו לתקופות מאסר ארוכות, עד מאסר עולם.

בדיעבד היה ברור כי ההוראה היתה פסולה מעיקרה. עקב הכישלון ותוצאותיו החמורות, פרצה מחלוקת קשה בשאלה מי נתן את ההוראה: ראש אגף המודיעין בצה"ל, אל"מ בנימין גיבלי, על דעת עצמו, או שר הביטחון פנחס לבון.

המחלוקת, שהתחילה כמחלוקת אישית, נהפכה למחלוקת ציבורית. השאלה היתה קשה להכרעה. לכן האחריות לכישלון רבצה ככתם גם על גיבלי וגם על לבון. שניהם התפטרו מתפקידם, אך לבון לא חדל מלבקש, בתוקף ובפומבי, שתוקם ועדה מוסמכת שתכריע במחלוקת.

בסופו של דבר הממשלה נענתה לבקשה והקימה את "ועדת השבעה". ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, התנגד מלכתחילה להקמת ועדה זאת. הוא טען בלהט כי ועדת שרים אינה ראויה להכריע בשאלת האחריות האישית של שר, אלא יש להקים לצורך זה "ועדה משפטית". הקמת ועדה כזאת היא חובה המוטלת על הממשלה.

על אף התנגדותו, הוועדה התחילה לפעול וקבעה שאין הוכחה כי לבון נתן את ההוראה. אולם הקביעה הזאת לא פתרה את הבעיה. רבים וטובים בציבור הסכימו עם בן־גוריון, ולא היו מוכנים לקבל את החלטת הוועדה.

המחלוקת נותרה בעינה, והציבור נותר מפולג לשני מחנות במשך תקופה ארוכה. זה הוביל להתפטרות בן־גוריון ממשרת ראש הממשלה ב–,1963 ולאחר מכן גם לפרישתו מן המפלגה (מפא"י).

הוועדה עצמה נהפכה להיות הבעיה העיקרית: כיצד ראוי לחקור פרשה מעין זאת? היא יצרה עימות בין הפוליטיקה לבין הצדק.

הסיפור של "ועדת השבעה" הוא סיפור ישן, כמעט נשכח, אך ההיסטוריה עשויה לחזור על עצמה. השינוי העיקרי הוא עוצמת הבעיה: אין להשוות את הכישלון של "עסק הביש" ב–1954 לאסון הנורא של 7 באוקטובר. מה שהיה אולי נסבל אז, הוא בלתי נסבל כיום.

מכל מקום, הניסיון המצטבר עם ועדות חקירה פוליטיות, והלקח המר של ועדת השבעה, הובילו לשינוי המצב. ב–1968 התקבל בכנסת חוק ועדות חקירה, שהקים סוג חדש של ועדה: ועדת חקירה ממלכתית. השינוי העיקרי במצב, לפי החוק, הוא מתן עצמאות מלאה לוועדה".

אז תקום ועדת חקירה ממלכתית?

זה תלוי בציבור. ועדות חקירה ממלכתיות מוקמות בדרך-כלל בעקבות לחץ ציבורי..

האם הוועדה יכולה לפטר בעלי תפקידים?

לא באופן ישיר. הוועדה אינה גוף מעניש או מפטר. תפקידה הוא לחקור, להסיק מסקנות ולפרסם המלצות.

עם זאת, להמלצות האישיות שלה יש משקל ציבורי ומוסרי עצום, והן מובילות בדרך כלל להתפטרות בכירים או להדחתם.