שלמה קרעי

השורשים האידאולוגיים, בין חצר הרב לכנסת ישראל

כדי להבין את המוטיבציה הפנימית המניעה את שלמה קרעי, ואת היעדר הריסון המאפיין את פעולותיו, יש לצלול תחילה אל העולם הרוחני והפוליטי שבו עוצבה אישיותו. קרעי אינו פועל בחלל ריק, הוא נטוע עמוק בתוך אקו-סיסטם תיאולוגי-פוליטי המקדש את המאבק במוסדות המדינה הליברליים כחובה דתית וכצו לאומי (JDN 8.3.2019 | וואלה חדשות, 26.7.2019)​.

החצר של הרב מאזוז: המעיין האידאולוגי

קרעי מגדיר את עצמו כתלמידו המובהק של הרב מאיר מאזוז, ראש ישיבת "כיסא רחמים"
(ערוץ 7 2.1.2025). הקשר בין השניים חורג הרבה מעבר ליחסי רב-תלמיד סטנדרטיים, מדובר בסימביוזה פוליטית ורוחנית המהווה את הבסיס לכוחו של קרעי בליכוד.

הרב מאזוז, דמות משפיעה בשוליים הימניים-חרדיים, סיפק לקרעי לא רק גב הלכתי אלא גם בסיס אלקטורלי מוצק, כפי שהעיד המכתב שהוציא אחיו של הרב ב-2016, הקורא לתלמידים להתפקד לליכוד כדי לתמוך ב"ידידנו ומכובדנו ר' שלמה קרעי" (Emess Radio 07/02/19).

תפיסת העולם של הרב מאזוז, המהדהדת בפעולותיו של קרעי, מתאפיינת בבוז עמוק לערכים דמוקרטיים ליברליים ובדמוניזציה של יריבים פוליטיים. ניתוח התבטאויותיו של הרב חושף את התשתית הערכית עליה נשען השר:

דה-הומניזציה של מערכת המשפט: מאזוז כינה את שופטי בית המשפט העליון ״בהמות״ (במשחק מילים על ראשי התיבות ב-ית, ה-משפט, ה-עליון) וקבע כי מקומם ב״בית משוגעים״. תפיסה זו מכשירה את הקרקע למהלכים של קרעי לביטול סמכויות בג"ץ ולהתעלמות מפסיקותיו (N12 16.2.2020).

רטוריקה של בגידה ושנאה: הרב השווה מנהיגים פוליטיים ציוניים כמו אביגדור ליברמן ויאיר לפיד לנאצים ("גרועים מהנאצים"), וכינה את שרי ממשלת השינוי "בוגדים בעמם" (mako-N12, 28.5.2022). רטוריקה זו מחלחלת ישירות לסגנון הדיבור של קרעי, המכנה את מתנגדיו "שונאי יהדות" ו"סרבנים מחוצפים״ (ynet, 6.3.2023 | העין השביעית 17.7.2023).

יחס למיעוטים וזכויות אדם: עמדותיו של הרב כלפי הקהילה הגאה ("חייבים סקילה", "בהמות") (חדשות 13, 17.12.2019) וכלפי הערבים ("חיות טרף") (ישראל היום, 29.1.2023) משתקפות בהתנגדותו של קרעי לחתימה על אמנת איסטנבול למאבק באלימות נגד נשים ובהתבטאויותיו נגד מצעד הגאווה (ערוץ 7, 11.5.2022 | ynet, 11.2.2019).

ההשפעה של מאזוז ניכרת בנכונות של קרעי לשבור כל נורמה ממלכתית. כאשר המורה הרוחני טוען שהאירוע המוחי של אריאל שרון היה עונש אלוהי על ההתנתקות, או מצדיק סירוב פקודה (EMESS Radio, 18.4.2025), התלמיד מקבל לגיטימציה מוסרית לפעול כ"נהג D9" נגד מוסדות המדינה, מתוך אמונה שהוא משרת אמת גבוהה יותר מהחוק האנושי (ynet 25.11.24​).

הגימטריה ככלי לדה-לגיטימציה

אחד המאפיינים הייחודיים, והביזאריים למדי, של ראשית דרכו הפרלמנטרית של קרעי היה השימוש האינטנסיבי בגימטריה ככלי ניגוח פוליטי. על פניו, מדובר בקוריוז פולקלוריסטי, אך למעשה זוהי טקטיקה מחושבת שנועדה להעניק נופך מיסטי-דתי למסרים פוליטיים בוטים, ובכך לחסן אותם מפני ביקורת רציונלית בקרב קהל היעד המסורתי (סרוגים, 23.9.2021).

דוגמה בולטת ומייצגת היא המתקפה על היועץ המשפטי לממשלה דאז, אביחי מנדלבליט, בינואר 2022. קרעי לא הסתפק בביקורת עניינית, אלא גייס את עולם המספרים: "עבד כי ימלוך, בכתיב חסר, כי באמת חסר לו רק התואר של ראש הממשלה, זה בגימטרייה 206 שזה בדיוק אביחי מנדלבליט" (ערוץ כנסת פייסבוק). הוא המשיך וקבע כי המילה "ימלוך" שוות ערך בגימטריה לביטוי "יועץ משפטי לממשלה פסולה".

השימוש בטקסטים מקראיים ("עבד כי ימלוך") ובמניפולציות נומרולוגיות נועד לייצר משוואה שבה היריב הפוליטי אינו רק טועה, אלא מייצג שיבוש קוסמי או הפרה של סדר אלוהי. זוהי פרקטיקה של דה-לגיטימציה טוטאלית, המכשירה את הלבבות למהלכים הדורסניים שיבואו בהמשך.

דוקטרינת ה-D9: ההכרזה על המלחמה

המשפט המזוהה ביותר עם קרעי, שהפך לקריאת הקרב של מחנה שלם, נאמר בספטמבר 2020, בשיאה של המחאה נגד נתניהו. בהתייחסו לאפשרות שאביחי מנדלבליט יוציא את נתניהו לנבצרות, הצהיר קרעי: "אם מנדלבליט יעז לקבוע דבר לא חוקי ושערורייתי שכזה... לא נשאיר זכר ממפלגת צלאח א-דין [משרד המשפטים]. נפרק ונרכיב מחדש. אני הנהג של ה-D9" (פייסבוק קרעי 9.9.2020).

השאיפה היא להרס מוחלט של המוסדות הקיימים ("לא נשאיר זכר") ובנייתם מחדש בצלמו ובדמותו של השלטון הנוכחי. תפיסה זו של "הכל או כלום", של משחק סכום אפס בין הדרג הנבחר לבין שומרי הסף, מלווה את קרעי כחוט השני בכל פעולותיו כשר התקשורת, החל מהניסיון לחסל את הדואר ועד למלחמה ביועצת המשפטית לממשלה (גלובס, 6.3.2024).

פירוק השירות הציבורי, מקרה הבוחן של הדואר

אחת הזירות המרכזיות שבהן יישם קרעי את דוקטרינת ה-D9 הייתה חברת דואר ישראל. המאבק להדחתו של יו"ר הדירקטוריון, מישאל וקנין, משמש כמקרה בוחן קלאסי להתנהלותו של קרעי: זלזול בנתונים מקצועיים, דריסת נהלים, והתעלמות מהחוק, עד להתערבותו הדרמטית של בית המשפט העליון (זמן ישראל, 6.3.2024).

כרוניקה של הדחה ידועה מראש

ביולי 2023, זמן קצר לאחר כניסתו לתפקיד, החליט קרעי, בשיתוף עם השר הממונה על רשות החברות דודי אמסלם, להדיח את מישאל וקנין מתפקידו כיו"ר דואר ישראל. הנימוק הרשמי שסיפקו השרים היה "חוסר שביעות רצון" מתפקודו של היו"ר ומהשירות לציבור (גלובס, 6.3.2024). אולם, בדיקת העובדות מעלה תמונה הפוכה לחלוטין, המעידה על הפער שבין הרטוריקה הפופוליסטית לבין המציאות הניהולית (גלובס, 10.3.2024).

תחת הנהגתו של וקנין, חברת הדואר הייתה בעיצומו של תהליך הבראה והפרטה קריטי. הנתונים הכספיים הצביעו על שיפור דרמטי (EBN, 7.3.2024).

למרות נתונים אלו, ולמרות התנגדות נחרצת של כל הגורמים המקצועיים, כולל רשות החברות הממשלתיות בראשות מיכל רוזנבוים ומשרד האוצר, התעקש קרעי על ההדחה. התברר כי ההחלטה התקבלה למעשה חודשים ספורים לאחר כניסתו של קרעי למשרד, עוד בטרם הייתה בידיו תשתית עובדתית כלשהי שתצדיק מהלך כה קיצוני (ynet, 6.3.2024).

בג"ץ עוצר את הדחפור

במרץ 2024, בפסק דין מהדהד שהתקבל פה אחד, ביטל בג"ץ את ההדחה. הנימוקים של השופטים יצחק עמית, דוד מינץ וחאלד כבוב היוו כתב אישום חריף נגד התנהלותו של קרעי:

חוסר סבירות קיצוני: השופט עמית הגדיר את ההחלטה כ"חריגה ובלתי סבירה באופן קיצוני", וציין כי מדובר באירוע חסר תקדים בהיסטוריה של החברות הממשלתיות בישראל.

הליך למראית עין: בית המשפט קבע כי הליכי השימוע וההיוועצות שניהל קרעי היו הצגה בלבד ("למראית עין"), כאשר ההחלטה סומנה כמטרה מראש ללא קשר למציאות (זמן ישראל, 6.3.2024).

לחץ פסול: השופט מינץ חשף כי הופעל "לחץ לא חוקי" על מנהלת רשות החברות כדי שתשנה את עמדתה המקצועית ותתמוך בהדחה, עדות לשיטות הפעולה הכוחניות שמאחורי הקלעים (רשויות מקומיות, 7.3.2024).

הפרכת הטיעון הכלכלי: השופטים דחו מכל וכל את טענות השרים על כישלון ניהולי, והסתמכו על הנתונים המקצועיים שהוכיחו את הצלחת ההבראה (EBN, 7.3.2024).

התגובה: דמוניזציה של השופטים

במקום לקבל את הדין או להפיק לקחים, בחר קרעי להפעיל את "נוהל מאזוז": מתקפה פרועה על הלגיטימיות של בית המשפט. בתגובה לפסק הדין הצהיר: "פסק הדין... הוא הפרה יסודית היורדת לשורש המשטר הדמוקרטי... כשתהיה קטסטרופה בשירותי הדואר... בג"ץ יבקש את תגובת שר התקשורת ויאשים את ביבי" (ynet, 7.3.2024).

מקרה וקנין חושף את הבוז העמוק של קרעי למומחיות מקצועית ולעצמאות של משרתי ציבור. המסר שלו למנהלים בשירות המדינה ברור: הצלחה מקצועית אינה ערובה להישרדות; רק נאמנות פוליטית מוחלטת תבטיח את מקומכם (גלובס, 10.3.2024).

המלחמה ביועצת המשפטית לממשלה, אנרכיה ממוסדת

היחס של קרעי ליועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, הוא אולי הביטוי הקיצוני ביותר לניסיון לפרק את המגבלות על הכוח השלטוני. אין מדובר רק במחלוקת משפטית, אלא בניסיון אקטיבי לדה-לגיטימציה של מוסד הייעוץ המשפטי ואף בהמרדה של הדרג הפקידותי (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 4.8.2025).

"היא לא קיימת מבחינתי"

הרטוריקה של קרעי כלפי בהרב-מיארה נעה בין זלזול בוטה להכחשת סמכותה החוקית. באוקטובר 2024, כאשר התנגדה למהלכיו בנושא הרייטינג, קבע: "עמדתה חשובה כקליפת השום". חמור מכך, בנובמבר 2024 האשים אותה במישרין בשקר ("משקרת") (וואלה!, 27.10.2024).

שיא העימות הרטורי נרשם לאחר הצבעת הממשלה (הסמלית וחסרת התוקף המשפטי באותה עת) על הדחתה. קרעי, במופע של התנתקות מהמציאות המשפטית, אמר בישיבת הממשלה: "מה עורכת הדין מיארה נמצאת פה? הדחנו אותה. היא לא יועצת משפטית שלנו". ההתבטאות "אני לא מנהל איתה שיח. היא לא קיימת מבחינתי" משקפת תפיסה שלפיה שומר הסף מאבד את זכות הקיום שלו ברגע שהוא מתנגד לרצון השר (ynet, 30.8.2025).

המרד במשרד התקשורת: פקודה בלתי חוקית בעליל

באוגוסט 2025, העימות עבר מרטוריקה למעשים מסוכנים. לאחר שהממשלה קיבלה החלטה להדיח את היועמ"שית, ובג"ץ הוציא באופן מיידי צו הקפאה להחלטה זו, החליט קרעי לשבור את הכלים. הוא הוציא מכתב רשמי לכל עובדי משרד התקשורת ובו הנחיה מפורשת להפר את פסיקת בג"ץ ולהתעלם מהנחיות היועמ"שית (ynet, 4.8.2025).

במכתב, שניתן להגדירו כמסמך של אנרכיה שלטונית, כתב קרעי:

"משרד היועמ"שית המודחת אינו מוסמך עוד לנפק חוות דעת... הנכם נדרשים לא לקיים חוות דעת מטעם הייעוץ המשפטי לממשלה ללא אישור לשכתי... כל עובד ציבור נדרש להכריע אם הוא מתייצב לצד החוק, הממשלה הנבחרת ובשירות הדמוקרטיה, או ממשיך לשרת גילדה נטולת סמכויות המנסה להפקיע את השלטון מהציבור" (דבר, 4.8.2025).

זוהי קריאה למרד בתוך השירות הציבורי. קרעי ניסה לכפות על עובדי מדינה לבחור בין נאמנות לשר (פוליטית) לבין נאמנות לחוק ולפסיקת בג"ץ (מקצועית ומשפטית). האירוע הגיע לכדי אבסורד כאשר היועצת המשפטית של משרד התקשורת, ברוריה מנדלסון, נאלצה להוציא מכתב נגדי לעובדים המבהיר כי הנחיות היועמ"שית עדיין מחייבות וכי עליהם לציית לחוק (N12, 5.8.2025). ניסיון זה של קרעי לפורר את ההיררכיה החוקית של המדינה מעיד על נכונות לגרור את המערכת לכאוס מוחלט בשם המאבק הפוליטי.

המלחמה בתקשורת החופשית (חלק א'), "חוקי השוחד" וערוץ 14

אחד המאפיינים הבולטים ביותר בקדנציה של קרעי הוא הניסיון העיקש, הכמעט אובססיבי, להיטיב רגולטורית וכלכלית עם ערוץ 14, כלי התקשורת המזוהה ביותר עם ראש הממשלה ועם קרעי עצמו. המנגנון שנחשף כאן הוא של "כלכלת מקורבים" בחסות החוק, שבה משאבי ציבור מוסטים לטובת גוף תקשורת פרטי המשרת אינטרס פוליטי (שקוף, 4.8.2024 | העין השביעית, 25.2.2025).

פרשת "עידן פלוס" ו"חוק השוחד הקטן"

עם פרוץ מלחמת "חרבות ברזל" באוקטובר 2023, ביצע קרעי מחטף רגולטורי. הוא הורה לרשות השנייה להעלות את ערוץ 14 למערך השידורים החינמי הממלכתי "עידן פלוס", מבלי שהערוץ ישלם את דמי ההפצה הנדרשים בחוק, בעלות המוערכת בכ-2 מיליון ש"ח בשנה. הנימוק היה "צורך ביטחוני" בהפצת מידע, אך בפועל היה מדובר במתנה לערוץ מסחרי שבעבר נמנע מלשלם את חובותיו ולכן הוסר מהמערך. יתרה מכך, ההטבה ניתנה גם לערוצים זעירים אחרים, אך המרוויח העיקרי והמיידי היה ערוץ 14 (וואלה!, 9.1.2024).

כאשר התברר כי להוראה אין תוקף חוקי לאורך זמן וכי לערוץ 14 הצטבר חוב של כמיליון שקלים בגין השידור החינמי, קרעי לא נסוג. יחד עם ח"כ אריאל קלנר, הוא קידם את מה שכונה בביקורת הציבורית "חוק השוחד הקטן" (תיקון מס' 7 ולאחר מכן תיקון מס' 8 לחוק הפצת שידורים) (שקוף, 6.8.2024).

המנגנון של החוק:

פטור רטרואקטיבי: החוק מחק את החובות שהצטברו לערוץ 14 בגין השימוש בעידן פלוס מאז פרוץ המלחמה.

מימון ציבורי: את העלות של הפצת הערוץ (וערוצים אחרים) לא ספג הערוץ הפרטי, אלא הציבור. החוק קבע כי תאגיד השידור הציבורי ("כאן"), ערוץ הכנסת ואוצר המדינה יישאו בעלויות (העין השביעית, 25.2.2025).

פגיעה כפולה: המהלך השיג שתי מטרות של קרעי במכה אחת: סבסוד ערוץ התעמולה המועדף עליו, ופגיעה תקציבית ישירה בשידור הציבורי השנוא עליו (שקוף, 4.8.2024).

הליך חקיקה חריג: החוקים עברו בהליכים מזורזים, לעיתים באישון לילה ובמהלך פגרת הכנסת, תוך שימוש ב"הוראות שעה" המוארכות שוב ושוב (עד ינואר 2025, ובהמשך הוארך שוב במרץ 2025) (ישראל היום, 6.8.2024).

הקרב על התודעה: השתלטות על מדידת הרייטינג

במקביל להטבות הכלכליות, מקדם קרעי מהלך אסטרטגי לשליטה על "המטבע" של שוק הטלוויזיה, נתוני הרייטינג. כיום, המדידה מבוצעת על ידי גוף עצמאי ("ועדת המדרוג") בשיטת ה"פיפל-מיטר". קרעי טוען כי השיטה "מיושנת" ו"מעוותת" ומקפחת את ערוץ 14 (שקוף, 1.12.2025).

במסגרת רפורמת השידורים, מקדם קרעי חוק שיעניק לממשלה (דרך שר התקשורת) סמכות לקבוע את שיטת המדידה, לפקח עליה ואף לפרסם את הנתונים בעצמה. ועדת המדרוג הזהירה כי אימוץ החוק יהפוך את ישראל למדינה היחידה בעולם המערבי (למעט רוסיה) שבה השלטון שולטת בנתוני הצפייה ״אפילו בדמוקרטיות מפוקפקות הממשלה לא מפיקה נתוני צפייה״ (ynet, 30.10.2024).

המשמעות האמיתית של המהלך ברורה:

שליטה בתקציבי פרסום: שוק הפרסום מחלק את הכסף לפי הרייטינג. שליטה בנתונים תאפשר "לנפח" מלאכותית את כוחו של ערוץ 14 ולפגוע בהכנסות ערוצים 12 ו-13, ובכך להפעיל עליהם לחץ כלכלי אדיר להתיישר עם הקו השלטוני.

הנדסת תודעה: הממשלה תוכל לקבוע מהי "האמת" לגבי הפופולריות של תכנים, וליצור מצג שווא של תמיכה ציבורית רחבה בנרטיב שלה (שקוף, 1.12.2025).

קרעי עצמו לא הסתיר את כוונותיו. בדיון בכנסת הטיח בחברות כנסת מהאופוזיציה: "תצפו קצת בפטריוטים, ערוץ 14, תקבלו קצת מציאות אמיתית... לא שליטה אני מחפש, אלא להיפך". ההיפך, במקרה זה, הוא שליטה מוחלטת במסווה של "שוק חופשי" (טיקטוק ערוץ כנסת 30.10.2024).

המלחמה בתקשורת החופשית (חלק ב'), חוק השידורים החדש

גולת הכותרת של הפעילות של קרעי היא "חוק השידורים" (התשפ"ה-2025), רפורמת ענק שנועדה לשנות את ה-DNA של התקשורת הישראלית. תחת כותרות מטעות של "גיוון" ו"תחרות", מסתתר מנגנון שליטה ריכוזי חסר תקדים בדמוקרטיות מערביות (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 4.12.2025).

ליבת החוק: פוליטיזציה וצנזורה כלכלית

הצעת החוק, שקודמה במהלך 2024-2025, כוללת מספר מוקשים דמוקרטיים:

רגולטור פוליטי: הקמת רשות תקשורת חדשה ("תאגיד סטטוטורי") שחבריה ימונו במישרין או בעקיפין על ידי הדרג הפוליטי. לרשות זו תהיה סמכות להטיל קנסות דרקוניים על גופי שידור בגין הפרות עמומות, מה שיהפוך אותה לשוט בידי השלטון (EBN, 8.6.2025).

ביטול ההפרדה המבנית: החוק מבטל את החובה להפריד בין חברות החדשות לבין בעלי ההון המחזיקים בערוצים המסחריים. המשמעות: הסרת החיץ המגן על העיתונאים מפני אינטרסים עסקיים ופוליטיים של הבעלים. זהו מתכון בטוח להשתקת ביקורת ולהפיכת חדשות למוצר המשרת את בעל המאה (ולעיתים את בעל הדעה בשלטון) (EBN, 8.6.2025).

פגיעה בשידור הציבורי: החוק כולל סעיפים שנועדו להחליש את תאגיד השידור, כולל פגיעה בתקציבו, איסור על פרסומות ברדיו, והגבלת פעילותו בדיגיטל, דווקא בזירה שבה הוא מצליח ורלוונטי לקהל צעיר(המכון הישראלי לדמוקרטיה, 4.12.2025).

עקיפת הכנסת: תרגיל "הוועדה המיוחדת"

כאשר הגיע רגע האמת הפרלמנטרי, נתקל קרעי במכשול מפתיע: יו"ר ועדת הכלכלה, ח"כ דוד ביטן (ליכוד), סירב לשמש חותמת גומי. ביטן, דמות וותיקה בליכוד המייצגת זרם פרגמטי יותר, דרש לקיים דיונים מקצועיים מעמיקים בחוק והביע הסתייגות מסעיפים רבים בו (העין השביעית, 25.2.2025).

בתגובה, הפעיל קרעי את דוקטרינת ה-D9 בתוך הכנסת עצמה. הוא יזם מהלך חסר תקדים להפקעת הדיון מידי ועדת הכלכלה (הוועדה הסטטוטורית האמונה על הנושא) והעברתו ל"וועדה מיוחדת" שהוקמה אד-הוק, בראשות ח"כ גלית דיסטל-אטבריאן, נאמנה פוליטית מובהקת של נתניהו וקרעי (דבר, 28.12.2025).

היועצת המשפטית של הכנסת, עו"ד שגית אפק, הוציאה חוות דעת חריפה נגד המהלך, וקבעה כי לא ניתן להקים ועדות חדשות רק כדי לעקוף קשיים פוליטיים בוועדות הקבועות. אך הקואליציה התעלמה מחוות הדעת ואישרה את הקמת הוועדה בדצמבר 2025. מהלך זה מוכיח כי עבור קרעי, גם סדרי הממשל התקינים של הכנסת הם המלצה בלבד כאשר הם עומדים בדרכו (דבר, 28.12.2025).

כישלון מדיני ומבצעי, פארסת ה-AP

במאי 2024, בעיצומה של מלחמה קיומית, סיפק קרעי דוגמה מאלפת לנזק האסטרטגי שגורמת התנהלותו הכוחנית והחובבנית. האירוע, שכונה "פארסת ה-AP", חשף את המחיר הבינלאומי של פופוליזם פנימי (העין השביעית, 20.5.2024).

ב-21 במאי 2024, פשטו פקחי משרד התקשורת על עמדת שידור של סוכנות הידיעות האמריקאית AP בשדרות. הפקחים החרימו ציוד צילום, חצובות ומודמים, בטענה כי הסוכנות מפרה את "חוק אל-ג'זירה" בכך שהיא מספקת פיד שידור של צפון הרצועה לרשת הקטארית (שהיא אחת מתוך אלפי לקוחות של AP בעולם) (וואלה! 20.5.202).

קרעי מיהר להתגאות בפעולה, טען כי השידור "מסכן את כוחותינו" וכי המהלך מגובה ב"חוות דעת ביטחוניות", אך משרד הביטחון התנער מטענתו זו. הוא אף איים על ראש האופוזיציה יאיר לפיד כי ישלח פקחים גם אליו (כלכליסט, 21.5.2024 | בחדרי חרדים, 21.5.24).

ההתקפלות והשקר

התגובה לא איחרה לבוא. הבית הלבן, באמצעות הדוברת קארין ז'אן-פייר, הביע "דאגה עמוקה" וגינה את הפגיעה בחופש העיתונות. הלחץ האמריקאי על ראש הממשלה נתניהו היה מיידי ומסיבי. בתוך שעות ספורות, עוד באותו הערב, נאלץ נתניהו להורות לקרעי להתקפל ולהחזיר את הציוד (ynet, 21.5.2024).

לאחר ההתקפלות, התברר כי הטיעונים של קרעי היו משוללי יסוד:

העדר ביסוס ביטחוני: משרד הביטחון התנער מהאירוע וטען כי לא היה מעורב בקבלת ההחלטה ולא ביקש את החרמת הציוד.

חוסר התייעצות: קרעי הודה בדיעבד כי לא התייעץ עם גופי הביטחון הרלוונטיים (שב"כ, מוסד, אמ"ן) לפני שהורה על הפעולה הדרמטית (כלכליסט, 21.5.2024).

האירוע חשף שר שפועל מתוך גחמות פוליטיות ("לסלק את שופר החמאס") ללא עבודת מטה סדורה, גם במחיר של פגיעה אנושה ביחסי החוץ של ישראל ובתדמיתה הדמוקרטית בעת מלחמה (העין השביעית, 20.5.2024).

תרבות של אלימות, מלשכת השר למסדרונות הכנסת

האלימות המילולית שקרעי מפגין כלפי יריבים פוליטיים, החל מהקריאה לטייסי המילואים "לכו לעזאזל" (ynet, 5.3.2023) ועד הסירוב להתנצל על מחדל ה-7 באוקטובר ("על מה להתנצל?") (ynet, 17.10.23), אינה נשארת במישור הרטורי. היא מחלחלת לסביבת העבודה שלו ומייצרת אקלים המאפשר אלימות פיזית ממשית.

תקרית התקיפה בכנסת

בינואר 2025, הגיעה התנהלות זו לשפל חדש. במהלך דיון טעון בוועדת הכלכלה בנושא חוקי התקשורת, הותקף העיתונאי שבי גטניו (מאתר "העין השביעית", המסקר באופן ביקורתי את משרד התקשורת) על ידי ראש המטה של קרעי, אלעד זמיר (N12, 3.2.2025).

עדויות ותיעוד מהאירוע מצביעים על השתלשלות עניינים חמורה:

גטניו ניגש לשאול את השר שאלה. השר קרעי סימן בידו לראש המטה שלו "לטפל" בעיתונאי. זמיר תקף את גטניו בקללות ("חצוף, מטומטם"), חטף מידו את הטלפון הנייד שבו צילם והשליך אותו. כאשר חברי כנסת מחו על האלימות, זמיר הטיח בהם: "אני שם זין, נשמה, על הדמוקרטיה שלכם" (המקום הכי חם, 3.2.2025).

הגיבוי המוחלט

חמור מהתקיפה עצמה הייתה תגובתו של השר. קרעי לא גינה את האלימות, לא התנצל בפני העיתונאי ולא נקט בצעדים משמעתיים נגד עוזרו. נהפוך הוא: הוא אימץ גרסה שקרית של האירוע וגיבה את זמיר לחלוטין. רק התערבות של נציבות שירות המדינה, שהגישה תובענה משמעתית נגד זמיר (בגין התקיפה ובגין הפצת מודעה מזויפת נגד ח"כ דוד ביטן), הציבה גבול להתנהלות זו (העין השביעית, 9.6.2025).

המקרה של אלעד זמיר אינו "עשב שוטה". הוא תוצר ישיר של רוח המפקד. כאשר השר מכנה שופטים "עריצים" ויועמ"שית "שקרנית", וכאשר הוא רואה בדמוקרטיה הליברלית מכשול, אין פלא שעוזרו הקרוב ביותר מרגיש בנוח להפעיל אלימות פיזית ולהצהיר בגלוי על הבוז שהוא רוחש לדמוקרטיה (המכון הישראלי לדמוקרטיה, 4.8.2025).

שלמה קרעי כמפרק השיטתי

במבט כולל, שלמה קרעי איננו עוד שר שנוי במחלוקת. הוא הארכיטקט של שיטה חדשה בפוליטיקה הישראלית. הניתוח המפורט של פעולותיו חושף דפוס עקבי של פירוק מוסדי:

ערעור היסודות המשפטיים: באמצעות מלחמה ביועמ"שית וזלזול בבג"ץ.

השחתת השירות הציבורי: באמצעות מינויים והדחות פוליטיים (דואר ישראל) והמרדת עובדים.

הנדסת תודעה: באמצעות השתלטות על שוק התקשורת, הטבות למקורבים (ערוץ 14) וניסיון לשלוט בנתוני האמת (רייטינג).

נורמליזציה של אלימות: ברטוריקה ובמעשים (זמן ישראל, 28.11.2024).

חיסול השידור הצבאי - הקרב על גלי צה"ל

בסוף שנת 2025, סימן קרעי יעד חדש ב"בנק המטרות" שלו: סגירתה הסופית של תחנת הרדיו הצבאית הוותיקה, גלי צה"ל (גל"צ). המהלך חשף שוב את הפער בין ההצהרות על "גיוון" לבין הפרקטיקה של חיסול גופי שידור שאינם מתיישרים עם הקו השלטוני (ynet, 29.3.2025 | כלכליסט, 29.3.2025).

"ביקורת בזמן מלחמה": התירוץ לסגירה

במרץ 2025 החל קרעי להניע באופן רשמי את המהלך, בפנייה לשר הביטחון ישראל כ"ץ. בנימוקיו לסגירת התחנה, השתמש קרעי ברטוריקה המאשימה את העיתונאים ב"פגיעה בלכידות" תוך ניצול ציני של רגשות הציבור בזמן מלחמה. במכתבו טען: "לוחמינו חוזרים משדה הקרב ונאלצים לשמוע תכנים המבקרים קשות את פעילותם". בדצמבר 2025, הממשלה קיבלה החלטה חסרת תקדים לסגור את התחנה, כאשר שרים תוקפים אותה במילים קשות: השר שיקלי כינה אותה "קו שמאלי ברור" וקרעי טען כי היועמ"שית מגנה עליה בשל "סיקור אוהד על סטרואידים" (וואלה, 4.6.2025).

האינטרס האמיתי: הפרטת התדרים למקורבים

מאחורי המילים הגבוהות על טובת החיילים, הסתתר אינטרס פוליטי וכלכלי מובהק. קרעי הצהיר בגלוי כי מטרתו היא "להפריט את התדרים לשוק החופשי" כדי להעניק רישיונות לתחנות מסחריות ארציות. המבקרים וגורמי מקצוע טענו כי מדובר במהלך שנועד להעביר נכס ציבורי יקר (תדרים בפריסה ארצית) לידי בעלי הון ומקורבים פוליטיים, שיקימו תחנות רדיו ימניות המשרתות את השלטון, בדומה למודל של ערוץ 14 בטלוויזיה. המהלך קודם בשעה שנבדק בייעוץ המשפטי חשש לניגוד עניינים של קרעי בנושא הרדיו האזורי (כלכליסט, 29.3.2025).

עוד התנגשות עם החוק

כמו בפרשות הדואר והיועמ"שית, גם כאן נתקל המהלך בחומה משפטית. היועצת המשפטית לממשלה קבעה כי יש להקפיא את הצעדים לסגירת גל"צ עד להכרעת בג"ץ, לאחר שהוגשו עתירות נגד ההחלטה. בעקבות זאת הוציא בג"ץ צו ביניים המונע את יישום ההחלטה לסגירה עד לדיון מהותי (העין השביעית, 08.12.2025). בתגובה אופיינית, חזר קרעי על התפיסה לפיה החלטות הממשלה עומדות מעל המשפט. בריאיון ובהתבטאויות פומביות סביב המשבר טען כי "צו של בית‑משפט אינו גובר על החלטת ממשלה", והציג את הרעיון שהממשלה היא "הקובעת העליונה – והיחידה" (העין השביעית, 28.12.2025).

קרעי הבטיח להיות "נהג ה-D9". נראה כי הוא אכן עומד בהבטחתו. הוא נוהג בדחפור על התשתית המוסדית, המקצועית והדמוקרטית של מדינת ישראל. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יישאר מהמבנה לאחר שהאבק ישקע, ומי יוכל לבנות אותו מחדש.