גלעד ארדן

גלעד ארדן - הפרוקסי של ביבי
גיליון ציונים

הדיפלומטיה של ארדן בניו יורק הייתה כמו פטיש אוויר בקוקטייל של חסידי אומות העולם. הוא הכה על השולחן, קרע מסמכים, האשים את האו"ם בשיתוף פעולה עם חמאס ובסוף חזר הביתה לגלות שישראל כ”ץ הוא קיר בטון שלא מתרגש מקומפרסורים.

ארדן הוא כמו השחקן שעזב את הסדרה המצליחה בעונה 4 בשביל קריירה בהוליווד, וחזר בעונה 8 בתור דמות אורחת שאף אחד בצוות המקורי כבר לא זוכר את השם של הדמות שלה. ״אה, גלעד? חשבנו שמתת בפרק ההוא במנהטן״.

להקים מפלגת פרוקסי בעידוד נתניהו זה ההימור הכי מתוק-מר בעיר. אתה אמור לאסוף את כל מי שנגעל מביבי, כדי להגיש לו אותם על מגש של כסף אחרי הבחירות. ארדן מנסה למכור לאנשים שמפו נגד קשקשים, שמותיר אותם עם קרחת.

ב-2015 ארדן אמר ״לא אצטרף לממשלה, הסיבה - מהות״. עשרה ימים אחר כך הוא נכנס עם אותם תיקים בדיוק. מתברר של״מהות״ בפוליטיקה הישראלית יש חיי מדף של גביעי קוטג׳ בשמש של אוגוסט.

הבעיה של גלעד ארדן היא שהוא תמיד נראה מגוהץ מדי. החליפה יושבת בול, השיער מסורק בקפידה, האנגלית מצוינת. בליכוד של היום, אם אתה לא מזיע, צועק או מאיים לחסל את מערכת המשפט, אתה פשוט לא מרגיש מספיק אותנטי.

אם תשאלו את נתניהו על ארדן, הוא יחייך את החיוך המפורסם שלו. הוא שלח אותו לאו״ם כדי להיפטר ממנו, משך אותו חזרה כדי להשתמש בו, ועכשיו הוא שולח אותו להקים מפלגה כדי להציל אותו. ארדן הוא החייל הכי נאמן על הלוח, שמשוכנע שהוא בכלל המלך.

בסוף, ארדן הוא שיעור לכל פוליטיקאי צעיר: נאמנות בליכוד היא לא פוליסת ביטוח, היא רק דמי שכירות חודשיים. שילמת? נשארת בחדר. נסעת למנהטן? אל תתפלא כשתחזור ותמצא את הדברים שלך בקרטון מחוץ לדלת.

הארכיון לא שוכח
מכפיש
בהתייחסו לפשיעה המשתוללת בחברה הערבית, אמר: "החברה הערבית, אני אומר זאת בצער, היא חברה מאוד־מאוד, ואלף פעמים מאוד, אלימה... אלה קודים תרבותיים".
ידיעות אחרונות, 08.10.2019
ממהר להאשים
לאחר הדריסה באום אל־חיראן, עוד לפני שהתבררו נסיבות האירוע, אמר: "מחבל השייך לתנועה האיסלאמית דהר לעבר כוחותינו במטרה להרוג כמה שיותר שוטרים."
ynet, 02.05.2018
מהלל את נתניהו
בפוסט שפרסם בפייסבוק כתב: "בכל עשרות השנים שהוא בפוליטיקה, לא תמצאי ציטוט אחד שבו נתניהו פוגע ביריב פוליטי באופן אישי."
פייסבוק
גלעד ארדן, אחרי ניו יורק: שגריר לשעבר מחפש מסלול נחיתה בליכוד
  • גלעד ארדן היה חזק בליכוד, חזק בפריימריז, חזק בממשלה - ואז נשלח לגלות כשגריר באו״ם.
  • כשחזר לארץ ניסה למצוא את מקומו חזרה בחיקו החמים של הליכוד, אבל התקשה לקבל אפילו את תפקיד יו״ר התעשייה האווירית, אחרי שגם ישראל כ״ץ וגם דודי אמסלם שמו לו רגליים.
  • אחרי ה-7 באוקטובר הופיע באו״ם כשעל דש בגדו טלאי צהוב, וזכה לביקורת חריפה מצד דני דיין, קודמו בתפקיד, איש ימין בעצמו, והיום מנכ״ל יד ושם, שטען שזו זילות השואה.
  • לפני הבחירות של נובמבר 2022 בחר להישאר בניו יורק, ולא לחזור להתמודד בפריימריז של הליכוד בארץ.
  • כשר התקשורת הוא חתום על החוק שהקים את תאגיד השידור הציבורי (במקום רשות השידור), זה שנתניהו אמר שחמק מתחת ידיו, ומירי רגב אמרה: מה שווה התאגיד אם אנחנו לא שולטים בו.
  • כשר הפנים הוא הוביל את מהלך הדרכון הביומטרי שספג ביקורת בשל החדירה לפרטיות.
  • עם שובו מניו יורק, ניסה להתמנות ליו״ר התעשייה האווירית, אבל ישראל כ״ץ ודודי אמסלם חסמו את דרכו.
  • הוא לא חזר לליכוד, ושוקל להקים מפלגה ימנית לצד הליכוד, יש טענה שזה בעידוד נתניהו, שמעוניין במפלגת פרוקסי ימנית, שתיקח את קולות המצביעים שמסתייגים מממשלת ימין-על-מלא.

גלעד ארדן חזר מניו יורק עם רזומה דיפלומטי מצוחצח, עם ניסיון נדיר בזירה האמריקאית־או״מית, ועם בעיה פוליטית ישראלית ישנה: בליכוד, מי שיוצא מהחדר מגלה לעיתים שמישהו אחר כבר התיישב על הכיסא שלו. ארדן, פעם אחד השמות החזקים בפריימריז, מנסה בשנים האחרונות להמיר את יוקרת השליחות באו״ם לתפקיד ממשי בארץ. בינתיים, ההמרה הזו נראית פחות כמו עסקה מדינית ויותר כמו שער חליפין גרוע.

המסלול שלו התחיל רחוק ממנהטן. ארדן נולד באשקלון, גדל בבית דתי, למד בישיבת נתיב מאיר ומשפטים בבר־אילן, והגיע לפוליטיקה דרך המחאה נגד אוסלו, אריאל שרון, ואחר כך לשכת נתניהו. הביוגרפיה הרשמית שלו מתארת קריירה ארוכה בכנסת ובממשלה פרופיל הכנסת, ואילו פרופילים עיתונאיים הדגישו את המעבר המוקדם שלו ממעגלי הציונות הדתית־ליכודית אל מרכז הכוח הנתניהואי ישראל היום, 2016.

הוא לא היה “נסיך” ליכודי קלאסי, אבל למד מהר מאוד את כללי החצר.

כשר, ארדן בנה לעצמו תדמית של ביצועיסט תקיף: הגנת הסביבה, תקשורת, עורף, פנים, ביטחון פנים ונושאים אסטרטגיים. הוא ידע לייצר כותרות, לדחוף רפורמות, וגם להסתבך. ב־2015, כשלא קיבל מנתניהו את החבילה שרצה, הודיע שלא יצטרף לממשלה: “לא אצטרף לממשלה. הסיבה – מהות” N12, מאי 2015.

עשרה ימים אחר כך נכנס לממשלה כמעט לאותם תפקידים, בתוספת הסברה כלכליסט, מאי 2015. בפוליטיקה הישראלית קוראים לזה לפעמים “מהות”, ולפעמים “מו״מ שהבשיל”.

הכהונה בביטחון הפנים הייתה נקודת השיא - וגם המקום שבו נחשפו מגבלותיו. הוא קידם תוכניות לחיזוק האכיפה בחברה הערבית, אך גם השאיר אחריו אמירות קשות. ב־2019 אמר כי “החברה הערבית, אני אומר זאת בצער, היא חברה מאוד־מאוד, ואלף פעמים מאוד, אלימה”, והוסיף את המשפט המקומם על אם שיכולה “לתת אישור לבן לרצוח את האחות” ידיעות אחרונות.

בפרשת אום אל־חיראן, התקשה ארדן להתיישר עם האמת, גם כשזו נחשפה. יעקוב אבו אלקיעאן נורה למוות על ידי שוטר, במהלך פינוי היישוב הבדואי בדרום. במשטרה טענו בתוקף שמדובר במחבל, שעמד לבצע פיגוע. ארדן מיהר להצטרף לטענה. מאוחר יותר התבררו העובדות, לפיהן לא מדובר במחבל, אלא באדם שניסה לצאת מהאתר, לפני שהחלו ההריסות המתוכננות. אבל ארדן היתקשה לסגת, והמשיך לטעון שמדובר במחבל. בהמשך אמר שהמפכ״ל מסר לו שמדובר ב“האימא של הפיגועים” ynet, אום אל־חיראן. אלה לא היו פליטות פה מקריות. זו הייתה שיטת פעולה: מתקפה, אחר כך הסבר.

אותה שיטה ליוותה אותו גם במשרד לנושאים אסטרטגיים. המאבק ב־BDS התנהל אצלו בשפה ביטחונית, לעיתים חשאית מדי. מיזם “קלע שלמה”, שתוכנן במודל של מימון ציבורי־פרטי, ספג ביקורת קשה על שקיפות וחופש מידע התנועה לחופש המידע. ארדן לא התבייש בכך. להפך. ערב יציאתו לשליחות אמר את תמצית תפיסתו: “תמיד להיות במתקפה, לא במגננה” מקור ראשון. מבחינתו, זו הייתה פילוסופיה מדינית. מתנגדיו ראו בה לעיתים התמכרות לירי לפני זיהוי מלא של המטרה. כך או כך, המאבק ב-BDS לא הניב הצלחות גדולות מדי ומעמדה של ישראל, בוודאי אחרי ה-7 באוקטובר, המשיך לצנוח.

כשר תקשורת רשום על שמו, בין השאר, החוק שהקים את תאגיד השידור הציבורי - כאן - שהחל את שידוריו ב-2017. זה החוק שנתניהו אמר לימים שהוא חמק מעיניו, אחרת לא היה מאפשר לו לקום.

ועליו טבעה השרה מירי רגב את המשפט האלמותי: ״מה שווה התאגיד אם אין לנו שליטה עליו״.

עם כינונה של ממשלת נתניהו ימין-על-מלא נעשים נסיונות אדירים לחסל, להחליש ולסגור את תאגיד השידור הציבורי.

בתקופה הקצרה שבה כיהן כשר הפנים הוביל רפורמה מאוד שנויה במחלוקת בעיקר במחוזות החדירה לפרטיות, שמחייבת את אזרחי ישראל למסור את הפרטים הביומטריים שלהם בקבלת תעודת זהות ודרכון. (הארץ)

היציאה לניו יורק הייתה, על הנייר, קידום. בפועל, היא הייתה גם פתרון פוליטי נוח. באוגוסט 2019 דחה ארדן את ההצעה לשגרירות באו״ם והסביר שעליו “להישאר בארץ” למען ניצחון הליכוד ynet, אוגוסט 2019. פחות משנה אחר כך, במאי 2020, קיבל את אותה הצעה כמעט, הפעם כשגריר באו״ם ובהמשך גם בוושינגטון ynet, מאי 2020. ביולי אמר בממשלה: “אני נפרד מכם היום אבל באופן זמני” ynet, יולי 2020. בראיון אחר שיגר לפעילים את ההבטחה הקולנועית: “I'll be back” ישראל היום, אוגוסט 2020. הבעיה היא שבפוליטיקה הישראלית, “אחזור” איננו תאריך יעד. זו לכל היותר כוונת ניווט.

באו״ם, ארדן היה בדיוק ארדן: חד, תוקפני, טלוויזיוני. אחרי 7 באוקטובר ענד טלאי צהוב במועצת הביטחון, מחווה שעוררה ביקורת חריפה מצד יו״ר יד ושם דני דיין, שאמר כי היא “מבזה הן את קורבנות השואה והן את מדינת ישראל” ynet, אוקטובר 2023. באותו דיון אמר שחמאס מעוניין ב־“Final Solution” לעם היהודי Jerusalem Post, אוקטובר 2023. באפריל 2024 כבר כתב כי “the UN has  become a collaborator of Hamas!” X/Twitter,אפריל 2024. זו הייתה דיפלומטיה של פטיש אוויר: לעיתים נחוצה כדי לשבור קיר, לעיתים מחרישת אוזניים גם למי שבא לעזור.

אבל בזמן שארדן נאם בניו יורק, הליכוד המשיך לזוז. ב־2019 הוא דורג בצמרת הרשימה, שלישי אחרי ישראל כ"ץ ישראל היום, פברואר 2019. ב־2022 בחר שלא להתמודד בפריימריז ונשאר באו״ם; הפרשנות אז הייתה שחזרה עלולה להסתיים בתפקיד קטן בהרבה מכפי שהתרגל ynet, יולי 2022. ב־2024 הסתיימה כהונתו, ולשכת ראש הממשלה מסרה שהוצע לו לשוב לוושינגטון אך הוא בחר לסיים N12, יוני 2024. הוא חזר - אבל לא לתיק בכיר, לא לקבינט, אפילו לא לתפקיד ממלכתי מוסכם.

כאן החל מאבק פנים-ליכודי. לתמונה נכנס ישראל כ״ץ, איש בעל כוח רב במרכז הליכוד, ושר הביטחון של מדינת ישראל. ועדת המינויים אישרה באוקטובר 2024 את מינוי ארדן ליו״ר התעשייה האווירית ynet/כלכליסט, אוקטובר 2024. אחר כך החל העיכוב. השר דודי אמסלם תמך, שר הביטחון כ״ץ בלם, ובינואר 2025 כבר דווח על דרישה לאשר את המינוי בטענה שהעיכוב פוגע בביטחון המדינה ישראל היום, ינואר 2025. לבסוף ארדן הסיר את מועמדותו והאשים את כ"ץ כי פעל “לטרפד את הבחירה ללא שום סיבה עניינית וללא שיח מולי” N12, אוקטובר 2025. פרשנים אומרים, ובמידה רבה של צדק, שזה היה מאבק על הכוח במרכז הליכוד, ולא טובתה של התעשייה האווירית עמדה לנגד עיניהם.

למשל, כלכליסט תיאר את הפרשה כחלק ממאבק כוח סביב הירושה בליכוד אחרי נתניהו, ולא רק כשאלה של התאמה מקצועית כלכליסט, אוקטובר 2025. ארדן עצמו כבר לא שמר על דיפלומטיה. ב־2026 תקף את כץ: “אם שר הביטחון של ישראל מתעסק בפוליטיקה קטנה בזמן מלחמה, במקום למצוא פתרון לאיום הכטב״מים - זה סימפטום מצער” כל רגע, מאי 2026. כששני ליכודניקים בכירים מאשימים זה את זה בפוליטיקה קטנה, הציבור רשאי לחשוד ששניהם מכירים היטב את הז׳אנר.

כעת ארדן בוחן את דרכו. לפי דיווח בוואלה, הוא ניסח את החשבון הפוליטי בפשטות ברוטלית: “ממקום 5 בליכוד אקבל תיק זוטר, עם חמישה מנדטים אדרוש תיק בכיר” וואלה, מאי 2026. פרשנים טוענים שזה מהלך מתוכנן עם בנימין נתניהו, שמעוניין בהקמת מפלגת פרוקסי-ימין, שתוכל לקחת אליה את אנשי הימין שסולדים מנתניהו, ובאותו מהלך להשאיר אותם במחנה ובקואליציה עתידית עם הליכוד. עבור ארדן זה הימור מחושב, בעיקר משום שלא ברור מה כוחו במרכז הליכוד, אם יתקיימו שם פריימריז, ומתי.

ארדן לא סיים את הסיפור הפוליטי שלו. רחוק מכך. אבל החזרה שלו מלמדת שיעור ותיק: בליכוד, נאמנות היא נכס - לא פוליסת ביטוח. מתקפה היא כלי - לא אסטרטגיית נחיתה. ומי שעוזב לניו יורק כדי לייצג את ישראל מגלה לפעמים שכשהוא חוזר, ישראל הפוליטית כבר עסוקה במישהו אחר.