השופטים מפריעים למשחק

השופטים מפריעים למשחק
בג"צ על הכוונת

שורה של פוליטיקאים מושחתים מחוקקים חוקים כדי להקטין את כוחו של בג"צ. זה כאילו היו לוקחים חבורת שודדים חמושה לפקח על עמלות הבנקים.

יריב לוין טוען שהוויכוח הוא על התערבות בג"ץ בהחלטות הממשלה - אבל האמת היא שהוויכוח הוא האם לממשלה מותר לעשות מה שמתחשק לה.

בג"צ הוא אויב מומצא. כמו ש"הערבים נעו לקלפיות", כמו ש"פרס חילק את ירושלים" - כך הטענה ששופטי העליון הם "דיקטטורה שיפוטית". מדובר בהמצאה זדונית. כל שופטי העליון נבחרו כדין.

ככל שהצרות הפוליטיות של נתניהו גדלות והמשפט הפלילי שלו מסתבך - כך הוא משחרר את כלבי התקיפה שלו נגד בג"צ והופך את השופטים העליונים לשק החבטות הלאומי.

כשבגין הכריז "שיש שופטים בירושלים", הוא לא שיער שיום יבוא וליצן בשם צביקה פוגל יודיע - "קודם נכריע את חמאס, אחר לך נטפל בחיזבאללה ולקינוח נעשה סדר בבג"ץ. לכל אחד יש את הזמן שלו. סבלנות".

"אוי לו לדור ששפטו את שופטיהם". בראשית רבה, פרשה מ"ב, פסקה ג'.

בָּגָ"ץ - לְבֵית-הַמִּשְׁפָּט הָעֶלְיוֹן שְׁנֵי כּוֹבָעִים מַקְבִּילִים: הָאֶחָד, עַרְכָּאַת הָעִרְעוּר הָעֶלְיוֹנָה בִּמְדִינַת יִשְׂרָאֵל (כְּ-9000 יְשִׁיבוֹת בְּשָׁנָה); הַשֵּׁנִי, בְּשִׁבְתּוֹ כְּבֵית-מִשְׁפָּט גָּבוֹהַּ לְצֶדֶק (בָּגָ"ץ) הַשּׁוֹמֵעַ עֲתִירוֹת נֶגֶד רָשׁוּיוֹת צִבּוּרִיּוֹת שׁוֹנוֹת (כְּ-1000 יְשִׁיבוֹת בְּשָׁנָה).

הארכיון לא שוכח
הפתרון הסופי↙
"על בית המשפט העליון צריך להעלות שופל, די-9 (D9), ולסיים עם המוסד הזה."
ח"כ מוטי יוגב (הבית היהודי), 2015
החיסרון העיקרי↙
"מחללי שבת, אלו שופטים? בושה וחרפה. הם לא יודעים דף גמרא אחד."
הרב עובדיה יוסף, 1999
הכישלון הסופי↙
"בג"ץ הוא האויב הגדול ביותר של העם היהודי, המדינה היהודית והציונות."
ח"כ איתמר בן גביר (עוצמה יהודית)
היתרון המספרי↙
"דיקטטורה משפטית במסגרתה קבוצה קטנה של אנשים שלא נבחרו מנהלת את המדינה."
ח"כ בצלאל סמוטריץ'
בג״צ תחת מתקפה

מה באמת עומד מאחורי מתקפת הימין על בג"צ? ובכן - יש תנועת מלקחיים המבקשת לרסק את בית המשפט העליון: מחד - אלה המבקשים להפוך את ישראל ליותר יהודית ופחות דמוקרטית. מאידך מתייצבים אלו שנמאס להם מ״ההפרעות״ לשלטון לשלוט ללא הגבלה. הראשונים מבקשים להקים פה מדינה בה לפחות שני סוגי אזרחים, עם עדיפות ניכרת ליהודים. אחיהם גורסים שכל הבלאגן הזה של מוסדות שמפריעים לשלטון, מיותר - ולכן הם מבקשים להגביל את ״הבירוקרטיה״ של מוסדות הביקורת - בתי המשפט, מבקר המדינה והתקשורת.

‎תשאלו את עצמכם באיזו מדינה אתם רוצים לחיות? בכזו שהשב״כ יודע בכל רגע היכן אתם ומה עשיתם? במדינה שראש הממשלה יכול להטיל עליכם גזרות וצווים שרירותיים? במדינה שתכפה עליכם מנהגים נגד צו מצפונכם? כל אחד מאיתנו נקלע למצב שבו רשות ציבורית מקבלת החלטה שרירותית בעניינו. למי נפנה כשאנחנו נותרים חסרי-אונים? ובכן לבתי המשפט ומערכת החוק.

שלטון ללא מצרים

‎למדינה ולרשויותיה כוח עצום. השלטון מקבל החלטות שגוזרות את גורלנו: הוא מפעיל כוח ואלימות באמצעות המשטרה, גובה מסים כרצונו, שולט במערכת החינוך, מחליט האם ואיזה טיפול רפואי נקבל, מה יעלה בגורל הפנסיה שלנו – או בקיצור משפיע על החיים שלנו באופן דרמטי.

‎מה שמגביל את השלטון מלהשתמש לרעה בכוחו העצום הוא החוק ושומרי הסף המפרשים אותו. ממבקר המדינה, דרך היועצים המשפטיים ועד השופטים. בעיקר שופטי בית המשפט העליון. ולכן הם נמצאים במוקד המתקפה הימנית. השופטים מפרשים את המקרים שאינם מפורשים בחוק או פוסלים חוקים המפלים בין אזרחים ורומסים את זכויותיהם. (למשל שעל כולם להתגייס – ולא להעניק פטור לחרדים) וכך השופטים מרסנים את השלטון, שלו כאמור עצמה כמעט בלתי מוגבלת.

‎להמאיס את בג"צ

זה בדיוק מה שמפריע לנתניהו ולאנשי ימין. בשנים האחרונות חוקקו חוקים של ״אצבע בעין״, דווקאים, כדי שהשופטים יפסלו אותם והם יוכלו להמאיס את בג״צ ולחסל את תפקידו החשוב בחברה הישראלית. כדי שהיהודית תגבר על הדמוקרטית וכדי שהאזרחים ישארו בלי כלים להתגונן בפני הממשלה!

עין אחת גם פוזלת לכיוון סיפוח שטחים ביהודה ושומרון. מהלך כזה, בלי לאזרח את כל התושבים, כרוך בפגיעה אנושה בזכויותיהם של הפלשתינים תושבי השטחים. בג"צ עלול מבחינתם לא לאפשר מדיניות "אפרטהייד" כזו – וזו סיבה נוספת של אנשים בימין לחסל את בג"צ.

אל תקנו את התירוצים על ״משילות״ או ״ציונות״ או ״רצון העם״. בסך הכל רוב הימין רוצה פחות דמוקרטיה, פחות זכויות אזרח ויותר כוח לשלטון. אל תטעו. זה לא בשם הציונות, זה בשם הציניות השלטונית – לפעמים זה מבלבל!.

יש ביקורת מוצדקת?

הביקורת על בתי המשפט אינה חדשה; היא מלווה את הפוליטיקה הישראלית כבר עשרות שנים. אפשר ורצוי לעשות שינויים בהסכמה גם באופן שבו נבחרים שופטים וגם על היקף סמכויותיהם. אולם בעשור האחרון, וביתר שאת מאז קידום המהפכה המשפטית, הפכה הביקורת לקמפיין רחב היקף שמטרתו אינה רק שינוי מדיניות מסוימת אלא שינוי מאזן הכוחות בין הרשויות וקיצוץ כנפיו של בג"צ.

תומכי המהלך מציגים אותו כתיקון דמוקרטי הכרחי. לטענתם, בית המשפט העליון צבר כוח רב מדי, התערב בהחלטות של נבחרי הציבור ופגע בעיקרון שלטון הרוב. אלה כאמור תירוצים קלושים. ברמה העקרונית, אחד המניעים המרכזיים הוא תפיסה אידאולוגית הרואה בבית המשפט גוף אליטיסטי שאינו משקף את רצון הציבור. לפי תפיסה זו, שופטים אינם אמורים לקבוע נורמות ציבוריות או לבטל החלטות של הממשלה והכנסת. תומכי הגישה מבקשים להעביר את מרכז הכובד הפוליטי והמשפטי אל הדרג הנבחר, גם במחיר צמצום כוחם של מנגנוני הביקורת.

חשוב לזכור שלמדינת ישראל אין חוקה המבטיחה את זכויות האדם של תושביה. במדינה שאין בה חוקה מלאה, שני בתי מחוקקים או מערכת איזונים ובלמים רחבה כמו בארצות הברית, בית המשפט העליון ממלא תפקיד מרכזי בהגנה על זכויות מיעוטים, חופש הביטוי, חופש המחאה ושוויון בפני החוק. החלשתו עלולה להותיר קבוצות רבות ללא הגנה אפקטיבית מפני החלטות שלטוניות שרירותיות.

בסוף זה גם אישי

אך לצד ההסברים האידאולוגיים, קשה להתעלם גם מהממד האישי והפוליטי. במשך השנים התפתחו עימותים חריפים בין פוליטיקאים מסוימים לבין מערכת אכיפת החוק. חקירות, כתבי אישום (בנימין נתניהו) הרשעות (אריה דרעי) או החלטות שיפוטיות שנתפסו כפוגעניות (יריב לוין) יצרו אצל חלק מהפוליטיקאים ופעיליהם תחושת רדיפה עמוקה. במקרים כאלה, הביקורת על מערכת המשפט אינה עניינית, אלא אישית.

הדוגמה הבולטת ביותר היא משפטו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. תומכיו טוענים כי הוא היה קורבן לאכיפה בררנית ולרדיפה פוליטית. מנגד ברורה המוטיבציה של נתניהו להחליש את המוסדות המשפטיים שנתפסו כאחראים למצבו המשפטי. בג"צ מוחלש יפסוק לטובתו. כך הוא מאמין.